בתערוכות שונות בעולם יצא לי הרבה פעמים להנות מסאונד מנורתי משובח אבל החוויה האודיטורית היתה מתפוגגת בשערי היציאה, בעיקר משום שמחירי המגברים המוצגים, עם המערכות הנלוות, היו מעבר לכל תפיסה ורמת הזמינות הכלכלית שלהם היתה אפסית. מין סוג כזה של מוצרים שרואים רק במגזינים פלצניים ויודעים שאף פעם לא יהיו בסלון שלנו - קצת כמו רכבי ספורט איטלקיים, שעוני יוקרה, מהדורות מוגבלות של וויסקי סקוטי ונערות אמצע במגזינים שונים. נחמד לראות מקרוב, לטעום, לשמוע - אבל זהו. לא מעבר לכך. בדרך-כלל, בתערוכות האלה, יש גם יותר מידי חוויות מכדי שאחת מהן תשאיר רושם בולט על-פני האחרות. לכן מגברי מנורות הם לא בדיוק המומחיות שלי. יש אחד שנקרא CS600 של Leben (חברה שהוקמה ע"י יוצאי Luxman) ששמתי עליו עין אבל יותר סביר שנצטרך להצטמצם לרכב אחד במשפחה - לפני שנוכל להכניס אחד כזה לסלון שלנו וזה לא הולך לקרות בקרוב.
Leben CS600
[img2=550x366]http://jeffsplace.me/wordpress/wp-conte ... lifier.jpg[/img2]
בכל מקרה, לאחר שהבנתי שיש לי הזדמנות לעשות סיבוב על מגבר מנורות שלא הכרתי - ביקשתי מבעל הבית אם הוא יכול להדגים לי. הוא דווקא שמח מאוד. הוא הוביל אותי לסלון (ענק, דו מפלסי ומרוהט בעץ כולל רצפה) ושם, לתדהמתי הרבה ראיתי שני מגדלים של Sonus Faber איטלקיים מדגם Amati Homage Anniversario נעוצים בעזרת ארבעת רגלי הדוקרנים הדורסניות שלהם ברצפה כמו נשר שתפס טלה קטן. את אלה אני כן מכיר. מכיר, מוכיר, ומשתחווה בהכנעה. מדובר באחד מזוגות הרמקולים הקרוב ביותר לשלמות חיצונית ואודיטורית שקיימים בעולם. עבודת אומנות איטלקית מפיסות מייפל בעלות שבע שכבות לכה מבריקה - עם פאנל אחורי בגימור שחור פנסתר. יש ברמקולים האלה יותר מתכות יקרות ממה שהיו לסבתא שלי בשידה בחדר השינה. מעולם לא שמעתי אותם לפני-כן (מצד שני גם מעולם לא נהגתי באסטון מרטין וגם לא יצאתי עם דוגמנית על) ולא ציפיתי לפגוש רמקולים כאלה ברמת גן.
Sonus Faber Amati Homage Anniversario
עוד אני משתומם לי מיצירת הפאר הזו - שמחירה העכשווי, דרך אגב, תחזיקו חזק...$27,500 , והעיניים שלי נתקעו על החיבורים שלהם מאחור. לא הצלחתי לזהות עם מה הרמקולים האלה מחוברים (אבל זה נראה עבה ואיכותי - ונוצץ זהב בקצוות, ואני בטוח שמדובר כאן על 14 קאראט לפחות) אבל עניין אותי לראות מה יש בקצה השני של הכבלים האלה. התחלתי לעקוב אחריהם במבט והגעתי לשידת עץ עבה עם שני מדפים. המבט נתקע לי על עוד אחת מיצירות הפאר של עולם האודיו - הפעם יצירה בריטית. מדובר בקומפקט דיסק של חברת Meridian ולא פחות מאשר ה-Meridian MCD PRO 888 האגדי. (שימו לב שהתמונות האלה הן מתוך האתר של stereophile.com וכל הרכיבים האלה עברו ביקורות מדהימות של הפיין שמעקרים הכי גדולים בעולם).
Meridian MCD PRO 888
מדובר בדגם קלאסי שעולה מעל ל-$1800 ונחשב לאחד הנגנים הטובים ביותר שיוצרו על ידי אחת החברות הדקדקניות ביותר בעולם. מבחינה חיצונית הוא נראה כאילו הוא עוצב על-ידי מחלקת ההאזנות של הק.ג.ב ולא על-ידי חברה אודיופילית מושבעת אבל מראה יכול להיות מטעה. את המכניזים הבסיסי Meridian קונים מ-Philips אבל חוץ מהעין והסרבו הם זורקים את הכל לפח. הם מחליפים את כל הרכיבים וכל הלוחות ולמעשה הופכים את המוצר הגנרי של היצרן המקורי למוצר hi-end שמוערך ביראת כבוד אפילו על-ידי הבריטים עצמם (שמעדיפים משום מה, ציוד hi-end אמריקאי).
לפני שהספקתי להתפעל מפיסת הטכנולוגיה המדהימה הזו כמו שצריך (בשלב הזה כבר היה לי לא נעים והתחלתי לחשוב שנפלתי על בית של מבקר או מוזיקאי סלבריטי שאני לא מכיר) המבט שלי נפל על המדף התחתון - ששם, זהרו וריצדו בחלק החשוך של השידה, 4 עיניים כתומות צהובות, באור רך, כמעט חלוש - אך מהפנט. הנה לכם הוודו הזה שוב של מגברי המנורות. זה היה ה-Conrad Johnson ולקח לי שבוע של מחקר אחר-כך כדי להבין מה בכלל ראיתי שם.
Conrad Johnson CAV-50
שוב תמונה מ-stereophile.com ושוב ביקורת מדהימה ושוב אנחנו מדברים על משהו כמו $3000 בתור התחלה. ה-CAV-50 הוא יצור מיוחד. קונרד וג'והנסון היו שני כלכלנים ואודיופילים שבשנות השבעים לא היו שבעי רצון מהמערכות שהיו קיימות בשוק (תארו לכם איזה פדנטים אתם צריכים להיות בשביל שמוצרי האודיו של שנות השבעים לא יספקו אתכם) והם פתחו חברה שלהם בצפון וירג'ניה. הם התמחו בלקחת את כל מה שכן מצא חן בעיניהם במערכות סטראו קיימות ולשלב זאת במגברים איכותיים משל עצמם. הם קבעו כעיקרון שמערכות אודיו צריכות להיות פשוטות ביותר ושמעגלי הגברה צריכים לבצע רק זאת בלבד ושיש להפריד את חלקי המגבר השונים ולקצר את המוליכים המחברים אותם. ה-CAV-50 הוא מניפסט של הפילוסופיה הזו והוא נקרא Control Amplifier משום שמעגל ה-Tone Control שלו הוצא מהפרה-אמפליפייר והועבר לחלק הראשי (שסי). המגברים של קונרד וג'והנסון מתמחים ברמת רעש רקע נמוכה ביותר - גם כתוצאה משימוש ברכיבי על יוקרתיים וגם מפאת התכנון הגאוני שלהם. ה-CAV-50 הוא מגבר מנורות של 45 וואט לערוץ שמסמל, יותר משאר הדגמים, את פילוסופיית האודיו של המייסדים.
יצירת מופת - CAV-50
'אז מה אתה אוהב לשמוע?' שאל אותי בעל הבית. אם הייתי אומר לו Led Zeppelin סביר להניח שהייתי מאבד נקודות אצל האיש הזה שלפתע ראיתי אותו באור שונה לחלוטין. האמת היא שלא בא לי על זפלין באותו רגע. משום מה התנגן לי בראש קארל אורף עם קרמינה בורנה שלו אבל זה נראה לי נדוש לחלוטין. כל טום, דיק והארי היו פולטים 'קרמינה בורנה' בסיטואציה הזו. כשזה קורה לי, שאני נמאס על עצמי, אני בדרך כלל הולך הפוך על הפוך ובוחר ב'מעוף הולקירים' של וואגנר אבל כבר העירו לי כמה פעמים, וציינו בפני שמות מההיסטוריה של אנשים אחרים שאהבו את וואגנר ואמרו לי שזה נושא טעון בישראל. אז פלטתי 'אני יודע... אולי Miles Davis'? וכנראה שלא יכולתי לשמח את מארחי יותר מכך משום שהיה נראה לי שהוא בעצם חובב ג'אז די רציני. הוא מייד שלף איזה דיסק אוסף של דייויס והזין אותו ל-Meridian, שיחק עם כמה בקרים בג'והנסון ואחר-כך הייתי צריך להתיישב.
בלי צחוק. גם היה חם נורא באותו יום וגם קצת הייתי בהלם. אישתו נכנסה לסלון עם קנקן מים קרים ורק לאחר ששתיתי קצת יכולתי לעכל את מה שאני שומע. המארח שלי כנראה כבר נתקל בתגובות כאלה - משום שהכורסא עליה נחתתי היתה בדיוק בגראונד זירו של הסונוסים - ולא נראה לי שזה מקרי. אם יש משהו שאני לא סובל זה תאורים של חוויות שמיעה בכתב. זה תמיד פלצני ותמיד המילה 'חם' משתרבבת לה איפשהו בתיאור. אז אני אחסוך לכם. אני רק יכול להגיד שהייתי מוכן להשבע שאני יושב בפאב אירי עשוי עץ ושמיילס דייויס עומד מולי ואם אני לא נזהר החצוצרה שלו פוגעת לי במצח או שהלחיים שלו מתפוצצות עוד שנייה ואני מתכסה ברוק.
המארח שלי, שאני חושד בו שהוא הוא עשה את הטריק הזה לעוד כמה 'חובבנים' כמוני, ידע בדיוק איזה סטאפ להשמיע. הפאברים ניגנו טבעי. לא יותר מידי באס, בלי צעקות של טוויטרים, ממש אפס show off בלי טיפת דאווין. סאונד טבעי לחלוטין. זה הזכיר לי קטע אחר. פעם, ב-1994, הייתי עם אבא שלי בניו-יורק ונכנסנו לאיזה בר בסוהו לשתות בירה. תוך כדי השיחה שלנו על הבר, שנסובה על איכות המילר דראפט ששתינו, אני מתחיל לשמוע את השיר 'boom boom boom boom' של John Lee Hooker. אבל מה, נשמע לי קצת שונה. מין אוטנטיות כזו. כשהסתובבתי, כמעט חטפתי התקפת לב. John Lee Hooker ז"ל, בכבודו ובעצמו, ישב 5 מטרים מאחורי עם הגיטרה האדומה שלו על במת עץ קטנה והשוויץ ביכולתו המדהימה מול כל שמונת הלקוחות וסגל הבית. אחר כך סיפרו לי שהוא עושה את זה מדי פעם. בא לבירה - ונשאר לנגן. ככה אני הרגשתי שם ברמת גן. באתי לשמוע מוזיקה וקיבלתי הופעה חיה. הייתי בהלם. נורא התביישתי שלא הכרתי את ה-Conrad Johnson לפני כן והיה לי דחף כמעט בלתי נשלט לחבק חזק את אחד הרמקולים המדהימים האלה ולהריח את גימור העץ שלהם - אבל התאפקתי. לא שמעתי סאונד כזה מעולם. לא ציפיתי לשנייה להתקל במערכת חלומית כזו בסוף רמת-גן אצל זוג פנסיונרים ולא היה לי מושג שרפרודוקציה של מוזיקה יכולה להגיע לרמות כאלה.
בשבועיים האחרונים הייתי תקוע בחור סובייטי בסיביר עם צוות מהנדסים שלא התקלח חצי שנה, עם יתושים בגודל כדור פינג-פונג ובלי מזגן. הדבר היחידי שהחזיק אותי זה שני בקבוקי ג'ק דניאלס שהצלחתי להבריח פנימה והחיפושים שלי בגוגל אחרי הרכיבים של אותו סטאפ יחיד במינו שנתקלתי בו - במקרה, דווקא בסוף רמת-גן.
כיף לקרוא. 
