הכל מתחיל בזה שמקליטים את המבצעים מנגנים. אם יש בעיות כלשהן -- שגיאות, זיופים, לא-בייחד, הפרעות, רעשים, שיעולים וכו' -- ו/או הביצוע לא מוצא חן בעיני המבצעים ו/או המפיק של ההקלטה, מקליטים שוב קטעים, או רק את איזורי הבעיות או קטעים ארוכים יותר, עד שכל החומר המוסיקאלי הרצוי "מכוסה".
בסופו של דבר החומר המוקלט נמצא, ברצף או לרוב בקטעים, על פני סרט הקלטה אחד או יותר, שנקרא/ים session tape(s).
מתוך ה- session tape(s) יש צורך לבחור את הקטעים שייכנסו לצד של תקליט, לחתוך אותם ולהדביק אותם ברצף לכדי סרט אחד. תהליך זה נקרא עריכה (editing).
לא חותכים את ה-session tape(s) עצמם, אלא קודם כל מעתיקים אותם (העתקה אנאלוגית) לסרט אחר שממנו חותכים (סכין יפאנית), ומדביקים קטע קטע (סלוטייפ) עד שיוצרים סרט אחד רציף שמכיל את התוכן של צד שלם של התקליט הרצוי.
יש לציין שכל העתקה אנאלוגית כרוכה באובדן איכות משמעותי.
לרוב ההקלטה היא בת יותר משני ערוצים (יותר משני מיקרופונים), שאז יש "לערבב" את הערוצים ליצירת סרט עם שני ערוצים (סטריאו או קידוד של קוואדרו). התהליך הזה נקרא mixing, וכולל עניינים של איזון (balancing) שייש להם גם אספקטים טכניים וגם אמנותיים. בשלב זה גם אפשר לעשות מה שבדרך כלל ממעטים/נמנעים ממנו במוסיקה קלאסית/אקוסטית -- הוספת אפקטים כמו echo, reverb, EQ ודומיהם. בהקלטה אנאלוגית זה כרוך ביצירת סרט נוסף -- אובדן איכות נוסף.
בדרך כלל נותנים למבצעים ולמפיק אפשרות לבדוק את הסרט הרציף המתקבל מהעריכה והמיקסינג ולאשר אותו, ואם הם לא מאשרים, מכניסים תיקונים עד שמתקבל האישור. זה כרוך ביצירת תקליט מיוחד עבורם, מה שנקרא test pressing, שלא תמיד משקף את התקליט הסופי ולא תמיד איכות הוויניל שלו גבוהה, אם כי יש לו ייתרון איכותי ניכר בכך שהוא אינו עובר תהליכים נוספים, הכוללים גם שחיקה, כמתוארים בהמשך. עם זאת, יש סוגים נוספים, נפוצים יותר ואיכותיים פחות, של test pressings.
הסרט הרציף שמתקבל לאחר כל התהליכים והאישורים הנ"ל נקרא master tape דור ראשון (first generation). לרוב יוצרים עותק אחד או יותר של המאסטר טייפ הזה כגיבוי. כל עותק ישיר מהדור הראשון של המאסטר טייפ נקרא מאסטר טייפ דור שני. כל עותק ישיר של דור שני נקרא דור שלישי וכו', כאשר כל עלייה ב"דור" מהווה ירידה באיכות בגלל ההעתקה האנאלוגית.
השלב הבא הוא חריטה, שמתבצע בעזרת מכונה שנקראת lathe או cutting machine. מזינים אותה מנגינת סרט המאסטר באמצעות נגן טייפ סלילים.
מכונת החריטה חורטת חריצים (grooves) במשטח אלומיניום דמוי-תקליט המצופה בסוג מסויים של לכה, שנקרא lacquer או acetate.
את ה-lacquer המחורץ מצפים בשכבה דקה של כסף ואחר כך בניקל ואז מפרידים בין ציפוי המתכת לבין ה-lacquer. ה-lacquer נהרס בתהליך הזה, מה שאינו בעייה לכשעצמו.
משטח המתכת המתקבל, עם "גבעות" (ridges) במקום חריצים, נקרא מטריצת המאסטר (master matrix) או negative matrix, או מטריצת "אבא" (father" matrix"). תהליך יצירת מטריצת מאסטר נקרא mastering.
ע"י ציפוי "אבא" במתכת והפרדה מקבלים מטריצת "אמא" (mother" matrix"), שבה יש שוב חריצים ולא גבעות. יצירת "אמא" לא הורסת את ה"אבא", אבל שוחקת אותו, וייש גבול למספר ה"אמהות" שניתן להפיק מ"אבא" אחד. "אמא" אפשר לנגן בפטיפון רגיל לצורך בדיקה.
ע"י ציפוי "אמא" במתכת והפרדה מקבלים סטמפר (stamper, מילולית "חותמת"), שבו יש גבעות במקום חריצים. יצירת סטמפר לא הורסת את ה"אמא", אבל שוחקת אותה, וייש גבול למספר הסטמפרים שניתן להפיק מ"אמא" אחת.
כמובן, כל "אבא", "אמא" וסטמפר הם עבור צד אחד של תקליט.
תקליטים יוצרים על ידי כך ששמים במכבש את שני הסטמפרים של שני הצדדים של התקליט הרצוי זה מול זה, כשביניהם ויניל, ומפעילים לחץ וחימום. יציקת תקליט לא הורסת את הסטמפר, אבל שוחקת אותו, וייש גבול למספר תקליטים שניתן להפיק מסטמפר אחד.
ראיתי הערכה, שאינני יודע מה אמינותה, שמכל "אבא" אפשר ליצור כ-10 "אמהות" לפני שהוא נשחק, מכל "אמא" כ-10 סטמפרים, ומכל סטמפר כ-1000 תקליטים.
אפשר גם לייצר תקליטים בתהליך מקוצר, שבו משתמשים ב"אבא" עצמו ישירות כסטמפר, בלי להכין "אימהות" ומהן סטמפרים. זה תהליך עדיף באופן מובהק למצבים שבהם יודעים מראש שמספר התקליטים יהייה נמוך, כי שלבי ה"אמא"/סטמפר מכניסים אי-דיוקים ובעיות ייצור משלהם.
בשני הסירטונים הבאים אפשר לראות את התהליך המקוצר, בתוספת פירוט לגבי הכנת משטחי ה-lacquer ולגבי הכנת ה-labels והדבקתם על התקליט בעת יציקתו.
[url=]סירטון שני
יש כמה סוגי בעייתיות בשימוש במשטחי lacquer לחריטה, כמו למשל:
- ציפוי משטח האלומיניום ב-lacquer אינו תמיד אחיד, והבחינה בעיין (ראו בסירטון הראשון לעיל) לא תמיד מגלה בעייתיות
- ה-lacquer הוא חומר רך למחצה, כך שאינו שומר על צורתו לאורך זמן, וייש לייצר ממנו את מטריצת המאסטר מהר ככל האפשר, או להקפיא אותו, אחרת החריטה לא נשמרת כראוי
- יש קצת בעייה עם השתמרות חריטה של התקפים מהירים (transients) גם לטווח קצר יחסית
- כשהתעלות (grooves) קרובות מדי יש השפעה ביניהן, מה שגורם לפעמים לבעיות של pre-echo ו-post-echo
- הפקת המטריצה המתכתית מה-lacquer אינה מושלמת, אם בגלל חלקיקי אבק ואם בגלל ששכבת הכסף והניקל לא תמיד ממלאת את הערוצים בצורה מושלמת
כנראה שהפיתרון הזה אינו מושלם, למרות יתרונותיו, והגוון הצלילי המתקבל שונה מהרגיל, בעיקר בתחום הגבוה, לפעמים עם תלונות על חריפות, בהירות יתר וכד'.
כלי לייצר תקליטים נוספים אחרי שה"אבא" נשחק יש צורך ליצור master matrix חדש מהמאסטר טייפ, מה שנקרא remastering (לא רק שיפור רזולוציה הדיגיטאלית נקרא כך).
כל remastering כזה, שכולל חריטה מחדש, ושאיכותה תלוייה באיכות המבצע, המיכשור, ומצב המאסטר טייפ שבו השתמשו, יכולה להשפיע על האיכות של התקליטים הבאים, לפעמים לרע ולפעמים גם לטוב.
תיאורטית, ככל שה"אבא" וה"אמא" מוקדמים יותר, הסטמפר מוקדם יותר והתקליט מיוצר מוקדם יותר מאותו סטמפר, כך הם פחות נתונים לאפקטים של שחיקה, ואיכות התקליט טובה יותר, עד כדי בעיות ייצור במטריצות/סטמפרים מוקדמים שלא חזרו במאוחרים יותר.
חלק מיצרניות התקליטים מציינות את מספר המטריצה על ה-lacquer, בשטח ה"מת" שבין סוף החריצים הצפופים המכילים מוסיקה לבין ה-label של התקליט. טעות נפוצה היא לקרוא למיספר הזה stamper number במקום matrix number, אם כי יש יצרניות שמציינות גם את מספר הסטמפר, לרוב בקידוד ולא במספר פשוט.
נהוג לחשוב שככל שמספר המטריצה נמוך יותר, כך האיכות גבוהה יותר. זה לא בהכרח כך, מכמה סיבות, כולל למשל:
- תקליטים שהופקו לקראת סוף חייה, בגלל שחיקה, של מטריצה כלשהי, יכולים בקלות להיות פחות טובים מתקליטים שהופקו מתחילת חייה של מטריצה מאוחרת קצת יותר
- ייתכן שהטכנאי שהפיק מטריצה מאוחרת יותר הייה טוב יותר, או שנגן טייפ המאסטר ו/או מכונת החריטה חדשים או לאחר כיוונון/ניקוי/שיפוץ, וכו'
- ייתכן שאיכות הוויניל השתפרה
לחלק מחברות התקליטים הייה יותר ממפעל (plant) אחד לייצור תקליטים, לפעמים אפילו בארצות שונות. לא כל המפעלים הייו בהכרח באותה איכות, ולא כולם גם קיבלו מאסטר טייפ דור ראשון או אבא מוקדם כבסיס לייצור.
מפעל מייצר יכול להיות גם בכלל של חברת תקליטים אחרת, במסגרת שיתוף פעולה בין החברות, ובחלק מהמקרים האלה התקליט יצא גם או רק תחת שמה של החברה האחרת
כיוון שהמעבר דרך טייפ אנאלוגי, אם לצורך ההקלטה הבסיסית ואם בכל העתקה לצורך עריכה, גורם לירידות איכות כל כך מורגשות, הומצא התהליך המאוד יקר ומסוכן של Direct-to-Disc == D2D: מעבירים את הסיגנאל המתקבל מהמיקרופונים ישירות למכונת החריטה, בלי לעבור דרך טייפ אנאלוגי (טייפ כזה יכול להיות מחובר במקביל). כך אין את אובדני האיכות האלה, אבל גם אין אפשרויות עריכה -- אסור לטעות, ואי אפשר לשפר שום דבר גם מבחינת ביצוע, במשך צד שלם של תקליט. הדרך היחידה לתיקונים/שיפורים היא באמצעות הקלטה מחדש של כל הצד.
יש מיגבלה של מספר התקליטים שאפשר להפיק מהמטריצות שנחרטו כך ישירות, והתקליטים שמופקים לקראת סוף חייהן אינם בהכרח מעולים במיוחד, כך שקניית תקליט D2D אינה מבטיחה אוטומאטית איכות יוצאת דופן. מה גם שכרגיל, לא רק הטכנולוגייה קובעת אלא גם מי ואיך מיישמים אותה. עם זאת, תקליטים שהופקו בשיטה הזו במיטבה הם אכן מדהימים.
אפשר לייצר תקליטים נוספים מאותם sessions של הקלטת D2D ע"י שימוש בסרטים שהוקלטו ע"י הטייפ שחובר במקביל, כאמור, אבל האיכות בדרך כלל באופן מורגש נמוכה יותר, כך שאינה בהכרח מפצה על החסרונות של צורת ההקלטה הזו -- אי האפשרות לתקן ולשפר -- כך שבהכללה, לא כל כך מומלץ לרכוש תקליטים כאלה, למרות הסטאטוס האגדי שחלקם קיבלו בזכות תקליטי ה-D2D ה"אמיתיים".
אפרופו test presses, מופקים כאלה גם בשלבים אחרים של התהליך שהוזכר קודם, כמו למשל אחרי שסטמפר מוכן, כדי לבדוק אותו לפני שמתחילים לייצר ממנו כמויות גדולות של תקליטים. יש חברות שמוכרות test presses כאלה במחירים מפולפלים, לא תמיד לגמרי מוצדקים באותה מידה כמו של test pressing לבדיקת האמנים/המפיק, שיתרונותיהם הוזכרו קודם, ושהם נדירים יותר, כמובן, ולכן בעלי ערך מסחרי גבוה יותר.
יש כתבת המשך: הקלטות מוקדמות לעומת reissues
