רוברט דה נירו נעלם.
אני אוהב את רוברט דה נירו (למרות המעללות האחרונות), אהבתי כמעט כל עבודה שלו, מהסנדק ונהג מונית דרך השור הזועם וברזיל והיו זמנים באמריקה והיט ופסגת הפחד ועוד ועוד.
גם כשהוא בחר בתסריטים לא מי יודע מה, כמו "וידויים אמיתיים" של אולו גרוסבארד מ-81 או המשימה של רונלד ג'ופה מ-86 שהם לטעמי שניים מסרטיו הפחות טובים של דה נירו, אלו עדיין היו נפילות חינניות- הם לא היו הסנדק או הבלתי משוחדים אבל עדיין סרטים טובים. קראתי פעם שדייויד גריסון מהטיימס כתב שרוברט דה נירו הוא שחקן של במאים גדולים בלבד ולא יותר, "לא נכון !!!" מחיתי בזעם, אומנם הוא הצליח עם סקורסזה, דה פאלמה וקופולה אבל גם עם "ברזיל" וטרי גיליאם שעד אז היה נחשב רק לפליט מונטי פייטון הוא הצליח. אותו כנ"ל גם לגבי "ליבו של אנג'ל" מ-87 של אלן פארקר, כך שטענתו איננה לגמרי נכונה.
אלא שאז הגיע "היט" שהפגיש אותו עם עוד קאנון בשם אל פאצ'ינו לסרט של מייקל מאן. ומאז אותו היט המצויין שנעשה אי שם בשנת 1995 דה נירו פשוט נעלם.
שימו לב לרשימת הפלופים שדה נירו בחר לככב בהם מאז היט:
רונין
בואו נדבר על זה(99)
פגוש את הפוקרס(00)
15 דקות(01)
שואו טיים (02)
פגוש את הפוקרס2(04)
2???!!! 2???!!
אתם קולטים הוא עשה סיקוול, רבאק!לבד ממספר סרטים בינוניים כמו "ג'קי בראון"
של טרנטינו, "עיר ליד הים" לצידה של פרנסס מקדורמנד, או "הפריצה" שדה נירו עצמו ביים לצידו של פרנק אוז, ואולי גם סליפרס וקופלנד, כל הסרטים בהם שיחק דה נירו הם לא פחות מגרועים.
ולכל מי שקיווה (כמוני) שדה נירו יתאפס על עצמו ויחזור לתלם הגיעו השניים האחרונים והוציאו לנו את הרוח מהמפרשים באנחת ייאוש:
שיבוט מסוכן (GODSEND):
בנם של פול (גרג קיניר) וג'סי (רבקה רומיין סטאמוס) דנקן, נהרג בפתאומיות ומיתוך ייאושם הם פונים לד"ר הפרובלמטי ריצ'ארד וולס (דה נירו) שמציע להם את האפשרות לשבט את בנם ולהחזירו לחיים.
משחקים נסתרים (HIDE AND SEEK):
דייויד קלאוויי (דה נירו) מאבד את אישתו ומחליט לקחת את ביתו אמילי (דקוטה פאנינג) לאיזור נידח בצפון המדינה כדי להקל על הטרגדיה. במהרה הוא מגלה כי ביתו המתבודדת יצרה לעצמה חבר דימיוני חדש ומסוכן בשם צ'ארלי אשר גורר אותה למעשים מטורפים.
שני מותחנים די צפויים וחלשים בהתחשב בהפקות ובצוות השחקנים. (שיבוט מסוכן אפילו לא הגיע לאקרנים בארצנו)
אבל הבעיה היא לא בסרטים עצמם, זאת אומרת שאם היה שם שחקן אחר במקום דה נירו אולי היינו מתרכזים קצת יותר בסרט מאשר לקוות לאיזו הבלחה שלו, ואולי גם שאר השחקנים היו נותנים הופעה טובה יותר מבלי לעמוד בצילו של שחקן כזה לאורך סרט שלם.
אחרי כל הפיאסקואים שגם דה נירו מודע אליהם לא נותר לנו אלא לתהות מדוע הוא בוחר בתסריטים כאלו? האם הוא איבד את מגע הקסם? האם סר חינו בעיניהם של הבמאים הגדולים?
אני מקוווה מאוד שלא נצטרך לגמור את ההלל על הקריירה של רוברט דה נירו, אם שכחנו למה האיש מסוגל מספיק רק לראות את ההופעה שלו כארצ'יבלד טאטל או כג'ייק לה מוטה שזיכתה אותו באוסקר. הקולנוע זקוק לדה נירו כמו שיגאל עמיר זקוק לערוץ פלייבוי, אני רק מקווה שהוא יתנער מכל השטויות שדבקות בו כבר עשור (פגוש את הפוקרס 2??!!! יא אללה
) ויחזור מהר כי אנחנו מתגעגעים.
