זקן יפני אחד שמחזיק את כל תעשיית הויניל האירופאית?

[tnsilver]

אוקי - קצת הגזמתי עם הטייטל הזה אבל אם אתם כבר כאן, המשיכו לקרוא. לא שיקרתי.

Auf Kante gepresst: Warum der Vinyl-Hype die Schallplatte kaputtmacht

...

זוהי כותרת מעניינת בסגנון 'לחוצים רצח: מדוע הייפ הויניל הורס את התקליט?" שניתנה לכתבה מעניינת מאוד שהתפרסמה במגזין הגרמני Das Filter בשבוע שעבר והמסכמת את תלונותיהם של ראשי התעשייה האירופאים (הגרמנים בעיקר).

התעשייה, כך נטען, לא עומדת בביקוש הרב. לכאורה - צרות של עשירים. בפועל נראה שהבעיות אמתיות. אף אחד לא באמת צפה את התחייה המחודשת של הפורמט. חלק מהבעיות של התעשייה הזו נשמעות הזויות. חלקן פחות. הנה כמה בעיות אמתיות לגמרי:

• בגרמניה כולה שלוש מטבעות, בצרפת אחת, בהולנד נוספת והאחרונה בצ'כיה. זהו! זה כל ה'סטוק' האירופאי (לא כולל מז' אירופה או ארה"ב).
• מכונות הכבישה מיושנות - אין מכונות חדשות, אין חלקי חילוף. המטבעות נראות כמו סצינה מוזיאונית בסגנון מנהרת הזמן.
• העבודה במטבעות - ידנית ברובה ונעשית בשלוש משמרות רצופות בסביבה צפופה, חמה ולא נעימה.
• צוואר הבקבוק הוא התהליך האלקטרוליטי של ציפוי השלאק של המאסטר במתכת. אין מספיק בעלי מיומנות ואי אפשר לאחסן את המאסטר הגולמי, הלא מצופה יותר משבועיים. זה 'תוקע' הדפסות.
• אמיתי לגמרי: אין מספיק דיסקים שלאק למאסטרים. Apollo האמריקאית היא החברה השנייה בעולם שמייצרת אותם. החברה האחרת היא אופרציה של זקן יפני שפועל 'סולו' מהגראז' הביתי שלו ביפן. קשה ליצור עימו קשר וכולם חרדים לגורלו.
• מחטי החריטה של מחרטות Neumann בגרמניה מיוצרות גם הן ע"י Apollo באופן בלעדי. אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הטכנאים המיומנים מספיק לטפל בבעיות הקשורות במחטים. במרבית השנה הם נעים וזעים ברחבי העולם מטפלים בבעיות מסביב לשעון. מחרטה מושבתת - עומדת מושבתת במשך שבועות.
• רק חמש חברות בעולם מייצרות את פתיתי ה-PVC הדרושים כחומר גלם לתעשייה.

אלה הן רק חלק מהבעיות הטכניות. הבעיות האחרות כוללות ניסיונות השתלטות של הלייבלים הגדולים (ה-majors) שזנחו את הויניל לטובת ה-CD, על אמצעי הייצור המוגבלים באירופה, על החוזים עם האמנים, ועל הלייבלים העצמאיים שדווקא לא זנחו את הויניל מעולם.

לא ראיתי אזכור במאמר לכוחה של תעשיית הויניל האמריקאית אבל נשמע שגם בתוספת כוחה האדיר - לא הכל גן עדן בעסק הזה... אולי בכל זאת יש איזו הצדקה למחירי הויניל בעולם? מה אומרים?

(הגרסה האנגלית של הכתבה כאן). מי שיודע איפה נרשמים לקורס טכנאי מחרטות של Neumann שיעשה לי פרטית.

[nkorah]

תוסיף לכך את העובדה שבניגוד לתעשיית התקליטים של מערב אירופה, שאיכותה היתה ברובה, די אחידה - בארה"ב היו תמיד פערים גדולים מאוד באיכות בין מדפיסים שונים, ושהיום קשה מאוד לדעת מי מחזיק את שרידי הציוד האיכותי ומי את חורבות הציוד הגרוע...

[capten]

@tnsilver
עכשיו אני מבין איך הבחור מהשירשור ההוא למכירת תקליטים הגיע לסכום של 1584.
הרי רק הויניל למיחזור שווה יותר.
·

[tomyeshuah]

לא ברורה לי התועלת בעותקים חדשים, שלאיכות הצליל שלהם, אין ייתרון מול קובץ דיגיטלי (הנושא נדן כאן מספר פעמים בעבר).
לעניות דעתי, מדובר בהחלטה עסקית בלבד, על חשבון חוסר הידע של קהל פוטנציאלי חדש, המתעניין בפורמט.

לכל אלו המעוניינים לרכוש תקליטים מהסיבות הנכונות, אני מאמין שהודפסו מספיק מאיזור שנות ה-50 עד ה-90 של המאה הקודמת.

[tnsilver]

הייתי רוצה לפגוש את הזקן היפני הזה. את כל אירופה הוא מחזיק בביצים. איזה מלך!

@nkorah לא היה ציוד גרוע בתעשייה. היתה גישה גרועה. עד אמצע שנות ה-70' מוצרי ויניל בתחום הפופ נתפסו כמוצרי צריכה פשוטים וזולים שאף אחד לא נתן דעתו עליהם פעמיים. אפילו לא טרחו לעטוף תקליטים כמו שצריך. אם היית שולף את התקליט מהעטיפה חמש פעמים - הוא היה נשרט מהנייר הגס. לא באמת התכוונו שתשלוף אותו יותר מכך. היה זול יותר לרכוש תקליט חדש ומעניין יותר מאשר להחזיר את הישן לעטיפה. משבר הנפט של 73' שינה את הגישה הזו.

Deutsche Grammophon השתלטו על ארה"ב ב-1969 באמצעות קשרים עם MGM ו-Decca ונתנו דחיפה טכנולוגית תחרותית לאיכות הנמוכה של תוצרי המוזיקה הקלסית של RCA ו-Columbia. בתקופה הזו הציוד הגרמני של Nuemann הפך לסוג של תקן תעשייתי אמריקאי. את שרידי המיכון האמריקאי שהוצע למכירות פומביות בעשור האחרון רכשו ברובו האירופאים - אלה שמתלוננים בכתבה.

@tomyeshuah נכון מאוד - אבל... אין מספיק Funkadelic - maggot brain לדוגמה... אין מספיק Cymande - cymande... אין ולא היו כמעט בכלל Black cat bones - Barbed Wire Sandwich אין בכלל Chaplin Harness או Khazad Doom ואלה רק דוגמאות מחיפושי הטריים יותר...

·

[tomyeshuah]

@tnsilver

במקרים כאלו, השאלה היא מה תעדיף? תקליט חדש מקובץ דיגיטלי? או הוצאת CD \ SACD חדשה, מאותו מקור? הבחירה עבורי היא ברורה (לא התקליט - כיוון שמבחינתי מדובר ברמאות \ זיוף - בדיוק כמו מוצרי "רטרו" - מחקה את הישן רק מבחינת הצורה ולא האיכות). חבל שלא מנצלים את אותן מחרטות ומטבעות לצרכים טובים יותר.

דוגמה לשימוש לרעה שלהן, הוא אותן הוצאות מחודשות במהדורה מוגבלת של אלבומים ישראליים ידועים, שהופיעו כאן לאחרונה, דרך חנות\חברת "האוזן השלישית".
אאל"ט מדובר ב"צ'רצ'ילים", "החלונות הגבוהים", "מלכת האמבטיה" ו-"בדשא אצל אביגדור".
כולם מקורם בתקליט (ולא סליל מגנטי) שעבר דיגיטציה והוחזר לתקליט. המאזינים המשווים להוצאות המקוריות דיווחו על אכזבה גדולה.

[tnsilver]

@tomyeshuah זה מזכיר לי מאמר של Dave Thompson במגזין Goldmine. הוא כותב:
[left]

taking a recorded sound that was designed for analog, converting it to one that was designed for CD and then applying it back to a format that was also designed for analog. It’s a little like moving to France for a few years, but only learning the language after you have returned to the U.S., and then expecting everyone here to know what you are talking about.

...

[/left]

"לקחת הקלטה אנלוגית, להמיר אותה לדיגיטלית וליישם אותה בפורמט, שהוא שוב, אנלוגי זה קצת כמו לעבור להתגורר בצרפת, אבל ללמוד צרפתית רק לאחר השיבה הביתה ואז לצפות שכולם יבינו במה דובר..."
·

[tomyeshuah]

@tnsilver

אז בתור דובר צרפתית, אילו יתרונות יש לי בתחום ההמרות בין הפורמטים?

[tnsilver]

בתור דובר אני לא בטוח אבל אם אתה גם קורא צרפתית, על כל צירופי האותיות השקטות, הדרך לקריאה ישירה של רצפים בינאריים לא רחוקה. עוד קצת תרגול ותוכל להיות DAC. אבל למה בכלל להמיר? CD זה מצוין, SACD עוד קצת. למרות זאת לא יהיה לי שקט עד ש-Maggot Brain בהוצאה הראשונה של Westbound יסתובב לי על הפטפון... הרגלים ישנים - קשה להיפטר. :blues: