לפני כמה ימים קראתי כתבה בוואלה,
על הרגע הראשון שהילד שואל את אבא לגבי כדורגל,
ועל כך שלא מעט אבות מתרגשים כשהבן נדבק בחיידק הספורטיבי.
אתמול קרה לי אותו הדבר בנושא אחר
הלכנו ברחוב, אני וביתי,
לפתע הבת שלי קופצת עלי בהיסטריה,
"אבא, אבא, תראה! מרקול!"
בצד המדרכה מישהו הניח רמקול ישן (יותר נכון בוקסה גנרית וממש במצב גרוע)
אמרתי לה, איזה יופי, כי מה באמת יכולתי להגיד.
היא שאלה אותי למה הוא בחוץ לבד?
עניתי שכנראה זה רמקול שכבר התקלקל ולא צריכים אותו כבר,
ובמקום להשליך לאשפה,
השאירו אותו בחוץ שמישהו יאסוף.
הדבר הראשון שהיא אמרה,
טוב, אנחנו לוקחים.
עניתי בחיוך, לא, אנחנו לא צריכים את הרמקול הזה.
עם אכזבה גדולה שראיתי בעיניים שלה,
היא פשוט עזבה לי את היד,
ניגשה בחרדת קודש לרמקול,
ובעדינות שמאפיינת רק ילדים, התכופפה, ונישקה את הרמקול נשיקה קלה,
ואמרה לו,
"אל תהיה עצוב, זה בסדר".
אויש,
נחת.
אני עכשיו יודע שאני מחנך עוד דור שידע להעריך וינטאג'.
אני רק מקווה שאוכל להסביר בקרוב מה זה וינטאג' טוב,
אחרת אני אמצא את עצמי בבית עם כל מיני דברים שהבת אוספת מהרחוב
מתוקה :)
