זה התחיל כשלקחתי את חמותי איתי לכנס בתל אביב, בראש שלי - אספיק להוריד אותה לכנס ולהגיע לשיעור במכללת רמת גן בזמן. נסענו על איילון, במהירות נורמלית לחלוטין - 100-110 קמ"ש, למה ? כי אני פחדן. מפנה למהירים ממני את המסלול, לא רוצה לעכב אף אחד. קילומטר דרומית למחלף קיבוץ גלויות אני רואה עומס, מוריד בעדינות מהירות, מסתכל אחורה במראה לראות שאני לא מפתיע אף אחד - הרכב שמאחורי רחוק , רחוק מאוד. בלמתי יותר חזק ממה שחשבתי, אתם מכירים - מן העומסים שהם לא האטה, אלא עצירה. נעצרתי לחלוטין מאחורי הרכב והתנצלתי שלא עצרתי עדין יותר בפני חמותי.
פתאום תחושה, כאילו מישהו אומר לי - תסתכל במראה האחורית... אני מרים את הראש ומסתכל... פורד קונקט (מסחרית) דוהר מאחורי, לא נראה שהנהג מודע לעובדה שעצרו. מסתכל שמאלה - גדר מתכת עבור הנתיב החדש או מה שזה לא יהיה, מימין - רכבים שעוד עוצרים. אני פתאום יודע בדיוק איך מרגיש אייל או צבי שנעמד מול משאית שועטת, מכיר במה שהולך להגיע, חמותי לא קלטה מה הולך - אבל הבינה שאני מפוחד כמו שלא ראתה אותי מימיה.
אני מסתכל עליו שוב, והכל בשבריר שניה, רואה שקלט אותי, רואה שהמרחק שלו ממני לא עולה על 50 מטרים, והמהירות ? אני משער שתלת ספרתית 150 קמ"ש, לא פחות, לא בהרבה. והוא בולם ומתקרב במהירות, הרכב שלו זורק זנב, הABS נכנס לפעולה. ואין לי לאן לברוח. חוסר אונים. אני חושב - אולי, אולי הוא יתנגש, אבל לא כזה חזק. WRONG !!!
בום ! אני עובר למצב סטילס: קליק - הראש עף אחורה, קליק - פגענו ברכב שלפנינו (מרחק של 2 מטרים), קליק - הראש שלי עף קדימה ופוגע בהגה (כריות האוויר לא נפתחו), קליק - הראש עף אחורה שוב... פול פריים רייט: אני רועד, נותן אומדן, האצבעות ברגליים זזות, בידיים גם כן, יש לי תחושה, אין עלי את משקפי השמש, אני מסתכל על חמותי,היא מכווצת בכיסא הנוסעים עם מבט הלום. אני בחיים. הרגל כואבת לי, ומשהו, משהו לא מפסיק לטפטף לי על החולצה. האף שלי נסתם לגמרי - אבל מוציא דם בלי הפסקה - זה מה שהבהיל את חמותי וזעזע אותה.
הנהג הפוגע ניגש לדלת ופותח אותה: אתה בסדר ? ואני לא רוצה לענות לו, אני כל כך כועס פתאום, כל כך מיותר. בראש שלי עדיין אולי זה בסדר, אבל האף כואב, הוא נשבר ויצא מהמקום, אי אפשר לטעות.
תתקשרי לאישתי, אני אומר לחמותי, ולא זוכר איך יצאתי מהרכב. "באיזו מהירות נסעת ?" אני שואג עליו, על זה שניסה להרוג אותי. הוא לא עונה, הוא גם לא יענה. כריות האוויר שלו נתפחו. בחור צעיר, בן 25 לכל היותר. אני מסתכל לחלון המכונית - מישהו שנראה כמוני מביט בי בחזרה, פרצוף מלא דם, חולצה מלאת דם, אני מסתכל על עצמי, זה אני. האדרנלין נוטש בשנייה והכל מסתחרר, הבחילה עולה.
פוניתי משם באמבולנס, לאיכילוב, לא לכנס של חמותי, לא לשיעור, לא לאסוף את הילד מהגן (מזל שלא היה ברכב) לשום מקום. החזירו לי את האף למקום, איבחנו שאין נזק לחוליות, יש Whiplash חמור לחמותי וקל יחסית לי.
חברים - ראיתי את הרכב ביום ראשון, אם תרצו אעלה את התמונות - אני לא מאמין שיצאתי משם. הילד שלי בכה בשינה על זה שאבא שלו פצוע, צלעתי כמעט שבוע, תור לפיזיותרפיה, אובדן כושר עבודה לשבוע, התרוצצות למשטרה, למגרש הרכבים לאסוף מה שניתן, והפחד - הפחד לנהוג ולראות אותו מגיח במהירות ומנגח אותי קדימה.
מוסר השכל - נהגתי בסדר ואמשיך, הצלחתי לנהוג כמה פעמים השבוע, למרות שאותתי בבלימה רב פעמית - הנהג מאחורי לא השכיל להבין זאת.
מחשבות - יצאתי בחיים, ברכת הגומל תאמר בהחלט, כל כך הרבה דברים השתבשו לי ועדיין אני פשוט שמח להיות כאן. הסתכלתי על הטפסים מבית החולים - אני מוגדר פצוע קל. תחשבו לבד מה זה פצוע בינוני, לא קשה, בינוני.
סעו לאט, קחו מרחקי עצירה גדולים, אין לאן למהר, תזכרו שמי שלפניכם זה אבא של מישהו, אימא של מישהו, דוד או דודה, אח או אחות, סבא או סבתא - כולם רוצים להמשיך את זה, כמעט ואיבדתי את זה.
שיהיה לכם שבוע קל, סעו בזהירות.
הבעיה בכבישים היום 
