שמעתי בימי חלדי חצוצרנים (ואולי מחצצרים) וגם סקסופונים ש"מוציאים את המיץ " מן החצוצרה וכן מן הסקסופון על ידי הפקת צלילים גבוהים מאוד ולכן חדים כסכין הגם ש"פורמלית" לא ניתן להפיקם בעזרת הפיסטונים והם מופקים בעזרת השפתיים בלבד, כמובן שהמיד עם ה"בשר והברק" שלו נעלמים ,נעלמת המזיקאליות והנעימות שבשמיעמם ואף קשה לפעמים לנחש שמדובר בחצוצרה או סקסופון, ובכן זה מרשים ואף סוחט מהמאזין קריאות התפעלות ואף הערצה לנגן ויש כאן תחרות סמויה : "ראו לאן אני מגיע עם הכלי", למעשה יש כאן ביטוי לטכניקה
ותו לא ויותר מזאת: ביטוי לדמגוגיה בביצוע מוזיקה,(דמגוגיה= אני מפעיל את הרגשות שלך כדי לשרת את האינטרסים שלי) ואני תוהה :מדוע נגנים גדולים נזקקים לגימקים כאלה?
אני מודה גם זאת מוזיקה (כי כל המולה היא בחזקת מוזיקה-שופן) אך שימת דגשעל טכניקה נוטלת את הריגוש
שבצליל האוטנתי של הכלי והנשמה של המבצע כי רק אלה רשאים לשרת במשכן אמנות המוזיקה:
אם אין מיד במערכת הסטריאו כלשהיא אז אין את העיקר ואם הנגן לא מספק לי את העיקר הזה שבשבילו התישבתי טז חבל וחבל גדול ...
אבל יש הרבה...
תישמע במערכת הקול בבית-כמה קרוב?