אז ככה
אחרי המון עצבים ומלחמות על הכביש ואחרי שביליתי כמה שנים טובות בארצות הברית שם יש תרבות נהיגה ולא תרבות מלחמה על הכביש החלטתי לשנות פאזה בכל הנוגע לנהיגה בארץ.
במשך זמן די רב נסעתי עם סטיקר שאומר "על הכביש אני פראייר"
יש לי החלטה גורפת לא להתרגז כשאני נוהג ותמיד "להבין" את שאר הנהגים
כל מי שעוקף אותי בצורה מסוכנת בעיני הוא "מאוד ממהר" ואני נותן לו לעבור ומקווה שהוא יעבור אותי ויתרחק כמה שיותר.
שאני נוסע בנתיב השמאלי בעקיפה ומישהו נצמד לי לתחת עם אורות מהבהבים אני מאט עד שהרכב שאני עוקף יעבור אותי ועובר לנתיב ימני כדי לתת לו לעבור כי הוא "מאוד ממהר"
אם מישהו חותך אותי אני מאט, בד"כ הילדים שלי אומרים לי לצפור לו ואני אומר להם הוא "מאוד ממהר"
אם מישהו גונב את התור בפקק תנועה הוא לא מרגיז אותי כי ברור לי שהוא "מאוד ממהר"
אני תמיד נותן זכות קדימה ואם מישהו מאותת ורוצה לעבור נתיב אני מאפשר לו להיכנס לפני.
תכלס אם נתחשב בכול אלה ש"מאוד ממהרים" לא נתרגז ולא נשנא אף אחד על הכביש.
אני נוהג כך בחמש עשרה השנים האחרונות (חזרתי מארצות הברית בשנת 2000) ותאמינו לי אני ממש מרגיש כמה העיקרון של להיות פראייר על הכביש מתוך בחירה נתן לי שלווה ואורך רוח.
אני נוהג בממוצע 35-40K ק"מ בשנה והנהיגה שלי שלווה וללא כל עצבים ו/או מתחים.
בקיצור אני אימצתי לי תרבות נהיגה במקום שהתרבות היא לחימה על הכביש.
כך שאולי על הכביש אני ה"שמאלני שדוגל ב"שלום עכשיו כל הכביש"
