נראה לי שזו מטרת המעצרmoco כתב:אריה, לא האמנתי שאני אוכל להסכים איתך כל כך
...
לאחד אתכם

נראה לי שזו מטרת המעצרmoco כתב:אריה, לא האמנתי שאני אוכל להסכים איתך כל כך
...

אם רק הייתי יודע מוקדם יותר הייתי "בוחר" בדיעה הפוכה לגמריmoco כתב:אריה, לא האמנתי שאני אוכל להסכים איתך כל כך
...



אנא לא להתבלבל...תפקידו העיקרי של בית המשפט הוא לשפוט ולתת הכרעה במחלוקת עובדתית כאשר כל צד מציג את עמדותיו. במקרה המדובר, שופט החליט להטיל צנזורה (צו איסור פרסום) על סמך ראיות (לא "מוצקות" "ומוכחות" כי זה לא משפט) שהוצגו לו ע"י הצד החזק (שירות הביטחון), ראיות שלא בהכרח קשורות לעבירה עצמה, אלא קשורות לחשיבות, לכאורה, שיש בהסתרת הפרשייה! (יש לזכור שצו איסור פרסום מוטל גם במקרים בהם לא נעשתה כל עבירה). הבאתי ציטוטים של שופטים בדימוס המספרים על הפשטות היחסית ששופט מאשר צו כזה (לכאורה נשמע כמעט חותמת גומי). לי זה גם נשמע הגיוני שכך זה יתנהל כאשר גוף "מפחיד" ועוצמתי כמו שירות הביטחון שם עלייך את כל כובד משקלו! ("אם אתה, מר שופט, תחליט ללכת נגד עמדותינו אתה תפגע בביטחון המדינה!"). חומרת הפגיעה במקרה הזה בזכות הבסיסית שלנו כאזרחים (והפגיעה בנאשמים) היא, בעיני, עצומה. לכן אני לא מקבל את זה שלשופט יחיד בבית משפט השלום יש את הכוח להעלים פרשייה כזאת מהרדאר למשך תקופה כל כך ארוכה בלי שמישהו, למעט הגוף החזק "הסוביקטייבי", יבחן את הסוגיה הזאת.Nissim כתב:osherov,
אני מסכים איתך שיש להפעיל גוף מפקח, ולגוף הזה יש שם והוא בית המשפט. (אני יודע שזה קצת מבעס שלא שואלים באופן צפציפי את א. אושרוב, אבל אולי אם תחליט לשנות קריירה, תוכל להגיע להיות מקבל החלטה שכזאת)
אני לא יודע אם אתה מכיר את התחום אבל בתי המשפט "מררים את חייהם" של האמונים על הבטחון במדינה וזאת
ע"מ שלא יתפתח פה משטר אפל....



ויקיפדיה כתב:פרטי האירוע
ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה, מתוך כוונה לשחרר תמורתם מחבלים הכלואים בישראל. למחרת עם שחר פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לאוטובוס החטוף, בקרבת דיר אל בלח, ושחרר את נוסעיו. בפעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס, וכן נהרגו שניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך. ראש השב"כ, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה שלום ליתום להרוג את שני המחבלים.
יתום ואנשיו נטלו את המחבלים אתם ברכב, ובמקום מבודד היכו את המחבלים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות המחבלים הובלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.
לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מה"ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. הפרסום עורר סערה, והתעוררה דרישה לחקור את נסיבות מותם של המחבלים.
בתגובה לפרסום הפרטים ב"חדשות" הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה
חשיפת פרטי הפרשה
בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. כעבור חצי שנה פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.
ב-18 במאי 1986 דיווח יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש להעמידם לדין. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס וממלא מקומו, יצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש.
השלכות הפרשה
לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.
בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות....

osherov כתב:shay1,
שלא כמו קודמי, אין לי צל של ספק שהפרשייה הזאת בכלל לא בכיוון של קו 300, אבל אני לא חושב שקיימות הרבה דוגמאות "טובות" מהפרשה ההיא על מנת להציג את הכוח, הסכנות והצורך לייצר מנגנוני פיקוח על הגופים העוצמתיים (וההכרחיים) האלה.
אז הנה בקצרה תיאור פרשיית קו 300 (רק להדגיש שאין לי שום כוונה להשוות בין שתי הפרשיות והדוגמא של קו 300 נועדה רק להבליט שחובה תמיד להיות עם היד על הדופק כדי למנוע שדברים כאלה ישובו. אני חד משמעית לא חושב או מכוון לכך שיש דמיון בין שתי הפרשיות!)
ויקיפדיה כתב:פרטי האירוע
ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה, מתוך כוונה לשחרר תמורתם מחבלים הכלואים בישראל. למחרת עם שחר פרץ כוח של סיירת מטכ"ל לאוטובוס החטוף, בקרבת דיר אל בלח, ושחרר את נוסעיו. בפעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס, וכן נהרגו שניים מארבעת המחבלים. שני המחבלים האחרים נלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך. ראש השב"כ, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה שלום ליתום להרוג את שני המחבלים.
יתום ואנשיו נטלו את המחבלים אתם ברכב, ובמקום מבודד היכו את המחבלים בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות המחבלים הובלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.
לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מה"ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. הפרסום עורר סערה, והתעוררה דרישה לחקור את נסיבות מותם של המחבלים.
בתגובה לפרסום הפרטים ב"חדשות" הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה
חשיפת פרטי הפרשה
בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. כעבור חצי שנה פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.
ב-18 במאי 1986 דיווח יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש להעמידם לדין. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס וממלא מקומו, יצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש.
השלכות הפרשה
לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.
בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.......










לא רשמתי את דעתי בנוגע לחומרת הענינים ולכן לא הבנתי את תגובתךNissim כתב:osherov,
הכי חמור בעיני שאתה לא מבין מה העניין החמור פה....

פיספסתי את זה.....מאיזה פסיקה צה"ל התעלם?moco כתב:המידע החמור ביותר בכל הסיפור הזה הוא דווקא מה ששכחת לציין בכלל, וזה שעל פי מה שמפורסם היום, צה"ל החליט להתעלם מפסיקת בג"ץ.
כל שאר העיניינים קצת פחות נוגעים למהות המשטר בארץ....