oferlaor כתב:
לא כ"כ מבין את הקשר בין הצרת המרחק בין הטרקים לבין הנחתת תדרים נמוכים. למה מרווחים צרים יותר בין החריצים צריכים להשפיע על אורך הגל של הרעידות בערוץ הנוכחי? אלה צירים אחרים שלא צריכים להיות מושפעים כלל זה מזה.
הצרת החיצים חושפת את המידע ליותר הפרעות ושריטות (וגם השפעה הדדית בין ערוצים קרובים, אם זה תקליט באיכות ירודה יותר) אבל הנחתה של תדרים נמוכים לא קשורה לעניין.
...
אנסה להסביר קצת יותר ולהכנס למבנה החומר (ויניל במקרה הזה) וחריטת המידע בחריצים.
לעין הבלתי מזוינת הויניל הוא חלק כחומר גלם כבוש ללא חריצים או כמו שהוא נראה בתחילת ובסוף התקליט (קרוב לתווית). האומנם? אם נתבונן בעזרת מיקרוסקופ בהגדלה רבה נראה שבעצם פני שטח הויניל הם לא חלקים ממש. כמו כל חומר, המולקולות מסודרות באשכולות הצמודים אחד לשני ויוצרים משטח. אילו המחט היתה חולפת על אותו פני שטח היינו שומעים את רעש חיכוך המחט על המשטח (סוג של "רעש HISS"). זה הרעש הבסיסי של התקליט ללא כל סיגנל מודפס. אותו הסיפור חוזר על עצמו בכל שלבי ייצור התקליט, המאסטר והסטמפר. כעת ישנם כבר 3 משתתפים בחגיגת הרעש הבסיסי והם מסתכמים פחות או יותר.
הבה נגדיר את גודל הרעש הבסיסי N. נניח שהוא מתבטא בעצמה היוצאת מהראש כמו תנודות של המחט על "הרים ועמקים" בגודל של 0.1 מיקרון (מיקרו-מטר=אלפית המילימטר) שהם בעצם טיב פני שטח התקליט.
ברור לכולנו שכדי שנקבל עצמה חזקה של סיגנל התנודות בחריצי התקליט חייבות להיות גדולות. מה לעשות שהתנודות הללו נוצרות גם לעומק וגם לרוחב החריץ. אם נבחר לחרוט סיגנלים חזקים, אזי רוחב החריץ יהיה רחב ואם נבחר לחרוט סיגנלים חלשים אז רוחב החריץ יהיה פחות רחב. אבל רוחב החריץ ועומקו ייקבעו ע"י הסיגנל החזק ביותר בכל התקליט. נניח שהסיגנל החזק ביותר צריך להיווצר מתנודה של המחט על 30 מיקרון. אם נעשה חשבון פשוט יחס האות לרעש יהיה 30/0.1 שזה 300 ויחסי לתחום דינמי שלבערך 50dB, מה שמאוד אופייני לתקליט. בנתונים הללו אפשר להכיל בשטח הפעיל של התקליט X חריצים שמנגנים זמן T. לא דיברתי כאן בכלל על הרווח בין חרץ לחריץ כדי למנוע השפעות הדדיות (לצורך ההסבר זה לא משנה ולכן אתעלם מכך).
נניח שאנחנו צריכים להכיל 1.5T זמן ניגון. הרי ברור שלא ניתן כבר לחרוץ חריץ של 30 מיקרון כי המידע יהיה חייב להיות על 1.5X חריצים ואין מקום פיזי על התקליט. הפתרון הוא להקטין את רוחב החריצים לגודל של 2/3 מה-30 מיקרון. זה מביא אותנו לרוחב חריץ של 20 מיקרון בסיגנל המרבי, דהיינו הנחתה חשמלית של הסיגנל המוקלט.
אם נעשה את חישוב התחום הדינמי נקבל יחס אות לרעש 20/0.1 שזה 200 ונותן תחום דינמי של כ-46dB. האם מבחינים באוזן בהפרש של 4dB? לעניות דעתי מבחינים גם מבחינים. כעת צאו וחשבו מה יהיה התחום הדינמי של תקליט במחצית רוחב החריץ אם רוצים לדחוס 2T זמן ניגון.
למה יחס האות לרעש כל כך חשוב?
זה הפרמטר הראשי לאיכות הצליל בהנחה שאנחנו לא מוגבלים ברוחב הפס של התדרים. מכיוון שהצלילים בטבע אינם סינוסים טהורים הם בנויים מהתדר המרכזי ומהרמוניות (כפולות תדר של התדר המרכזי). כולן ביחד מהוות את צורת הגל האופיינית לצליל המוקלט. בדרך כלל ההרמוניות הולכות ונחלשות ככל שכפולתן גבוהה יותר וחלקן אף בעצמה הנמוכה מהרעש הבסיסי. אילו הן ההרמוניות שיבלעו ברעש ולא תוכלנה לשחזר את הצליל המקורי.
ככל שהחריץ יהיה רחב יותר כך נוכל להכיל יותר הרמוניות כי עצמת כל התדרים המוקלטים תהיה גבוהה יותר. מכיוו שהרעש הבסיסי של התקליט אינו תלוי בשום אופן בעצמת הסיגנל אלא אך ורק בטיב פני שטח הויניל, אזי חריצים צרים (סיגנלים חלשים) משוחזרים פחות טוב כי חלק מההרמוניות נבלעות ברעש.
אני מקווה שהצלחתי להסביר כדי שכולם יבינו. אם לא הבנתם אז זאת בעיה של "המסביר" ואני מתנצל מראש.
חנן , אני פשוט "מת" על ההסברים שלך , הם מעולים מאוד ונתנו לי מידע שלא היה לי . כול הכבוד על ההסבר המפורט