יש מעט מאוד (ומידי) תחקירים צרכניים בטלוויזיה שלהם יש סיבה חברתית טהורה.
כמו כן יש מעט מידי תחקירנים עיתונאיים, שיודעים לבצע עבודת תחקיר יסודית ועמוקה, ורובם לא נמצאים בתחקירי צרכנות.
בין אם הסיבה לכך כתובה בשורה הראשונה - ואז פשוט לא צריך, ובין אם הם מעדיפים נושאים חדשותיים "סקסיים" יותר כמו בתחום הביטחון, הפוליטי והמדיני, כאשר גם בתחומים אלה יש "לא מעט" כל מיני "ניגודי עניינים" ושלל אינטריגות ש"מונעים" מהתחקירנים להביא תחקיר אובייקטיבי ושקיפות של מידע, ובמקרים "קיצוניים" נגלה שלעיתונאים מסויימים מצאו בעיסוק זה מקפצה ל"שידרוג" בעיסוקו/ה של העיתונאי/ת (בדימוס) באופן "מפתיע", כאשר באופן "מפתיע" במידה שווה מסתבר שהאג'נדה המרכזית שלו/ה הופכת מחברתית לכזו של לשמר את הכיסא והמעמד.
אסייג ואומר שבאופן פרטני לגבי אורלי וגיא, אין לי מושג איפה הם עומדים מהבחינה הזו. לא בדקתי ואין לי כוונה לבדוק כי את האמון שלי במקורות מידע עיתונאיים די נמוך, ואם משהו מספיק חשוב לי להבין, אני בודק מספר מקורות שונים עם אג'נדה סותרת.
מלבד זאת כשנתיים לא צפיתי/קראתי חדשות דרך ערוצי תקשורת מקומיים או חיצוניים, כך שהחיים שלי דבש
ככלל אצבע הייתי לוקח כל עיתונאי עם נטייה להתלהמות, בערבון מוגבל ובודק את העובדות מאחורי הדברים שנאמרים בטון סוחט דמעות ומזועזע הפונה לרגש של הצופה.
יש לגישה העיתונאית הזו סיבה די פשוטה - כותרת מרגשת יש לה השפעה חזקה יותר מאשר עובדה יבשה.
מהצד השני, לעיתים, יש לעיתונאים נטייה שלמטרה זו ישמיטו חלקי מידע או יגזימו בתיאור אירוע מה שלעיתים עשוי לשנות מעט את התמונה.
גם אירגון ההצילום העיתונאי העולמי הבין זאת, עקב עודף תמונות שעיוותו את המציאות, בין אם למטרת ניצחון בתחרות, בין אם בכדי להגזים במסר ובין אם לשמש כפרופגנדה טהור והסתה בוטה. בתחרות הצילום העיתונאי העולמי השנה (2016) שונו "מעט" חוקי התחרות ובין שאר הדרישות יש להגיש את התמונה המתחרה עם תמונת המקור ללא שום עיבוד. מי שמעניין אותו שאר החוקים, יכול לקרוא על כך
כאן . יש שם מספר קישורים לסרטים המדגימים תצורות עיבוד תמונה שנאסרות החל מתחרות זו, שאישית הופתעתי לגלות שיצאו מתחום ה"חוקי", אולם די ברור איך הם שימשו לעיוות המציאות.
מסבר שהפתיע עוד לא מעט מגישים, שכן עד כה נפסלו יותר מ20% מהתמונות שהוגשו.
