קודם כל נתחיל מזה שיש הרבה יותר משלושה אלבומים אהובים עלי... בפוסט הזה אני מדבר רק על
רוק (וז'אנרים שונים שלו) ורק על שלושה אלבומים. קשה לבחור שלושה מתוך מאות. ממש קשה! אני מתלבט בשאלה הזו בעצמי כבר המון זמן. ייתכן מאוד שבעוד כמה חודשים, אשנה את דעתי ובדירוג הזה יוחלפו מספר מועמדים, או שדירוגם ישתנה, אך הסיבה נעוצה בכך שפשוט מדובר בעלית שבעלית והבחירה כל כך קשה.
Scorpions - Lonesome Crow - 1972 Brain
קשה לאמר שאני מעריץ נלהב של הלהקה הגרמנית הכל כך דומיננטית הזו אבל בכל הקשור לאלבום הזה - אני מכור. זהו אלבום הרוק הטוב והמיוחד ביותר בכל הזמנים! (לדעתי כמובן). זהו אלבום הבכורה של הלהקה הגרמנית שבו מנגן, על תקן חבר מן המניין בלהקה , הגיטריסט מייקל שנקר. מאוחר יותר החליף אותו אולריך רות' בתקופה בה הלהקה תפסה כיוון שונה מזה המוצג באלבום המדובר.
למי שמקשיב בפעם הראשונה לאלבום המדהים, והלא כל-כך מוכר הזה, קל לזהות את קולו הנצחי של הווקליסט קלאוס מיין. בכך אי-אפשר לטעות. אבל מעבר לכך - דומה שמדובר באלבום של הפינק-פלויד ולא של הסקורפיונס. באלבום הבכורה דומה שהלהקה לא היתה סגורה על הכיוון שלה בתחילת הדרך. נדמה שחברי הלהקה ניסו ליצור משהו שונה ממה שהיה מקובל בזירת הרוק הבתולית של 1972 ולנדוד לכיוון 'רוק מתקדם' בכיוון של 'פסיכודאלי'. האלבום רצוף בקטעים פסיכודאליים, בליווי קטעי סולו של שנקר ונעימות סמי-רומנטיות בלתי מהוקצעות אפופות קולות רקע מסתוריים. לא היה ללהקה דבר כזה לפני - ולא היה להם דבר כזה אחרי. האלבום כולל בלדות כמו In search of peace of mind שהן שקטות ומלודיות וקטעים פינק-פלוידיים כמו I'm going mad שהם וולטיליים ואנרגטיים בצורה מדהימה.
מדובר באלבום שניתן לשמוע אותו מתחילתו ועד סופו ולא למצוא רצועה אחת שהיא פחות מועדפת. כולן מצויינות. פשוט להשען עמוק בכורסא ולתת לזרוע לעשות את שלה מתחילת האלבום ועד סופו בלי לקום. למי שמכיר - זו ההזדמנות לנגן את האלבום שוב ולהזכר איך פעם עשו דברים כמו שצריך. למי שלא מכיר... טוב... אף פעם לא מאוחר מידי... קשה לי לתאר בכמה מילים יצירה מטורפת כזו וקשה לי להכריז על אלבום מסויים כ'טוב ביותר בכל הזמנים' אבל לדעתי - זהו האחד.
[img2=550x270]
https://lh6.googleusercontent.com/-BH6f ... lCover.jpg[/img2]
Black Sabbath - Black Sabbath - 1970 Vertigo Records
שוב אלבום בכורה ושוב להקה שמחפשת כיוון בתחילת דרכה. אחד מאלבומי ה-Heavy Metal הראשונים, שבשמיעה רטרו-ספקטיבית - נשמע יותר כמו אלבום רוק קלאסי מתון. אין באלבום הזה שום דבר מיוחד, לכאורה, הכל בו פשוט, בסיסי, גולמי ואף על סף הפרימיטיבי
אבל כיצירה, מדובר באלבום תמטי מדהים. רוק בהוויתו - דברי אלוהים חיים. תענוג אמיתי! שוב חוזר על עצמו עיקרון הכורסא. אין כאן שום רצועה מועדפת. כולן מצויינות!
האגדה מספרת שחברי הלהקה (ששמה בתקופה הזו היה בכלל Earth) נפגשו ב-1969 לאחר צהריים של ג'אם - ואוזבורן, שהביט מהחלון אל אולם הקולנוע הסמוך - שם לב לקהל גדול שנהר לבכורה של סרט אימה. 'אם הם כל-כך אוהבים לפחד בסרטים...' חשב לעצמו הסולן הצעיר 'אולי הם יאהבו לפחד גם בהופעה'. כך, על-פי הגיגיו של אוזבורן, שנהג בתקופה הזו לטייל ברחוב כשנעל המחמד שלו קשורה אליו בשרוך על משקל כלבלב, הומצא הז'אנר שנקרא 'Doom'. הנסיון להטיל אימה על קהל בהופעות עלה יפה. ישנן עדויות לכך שנערות צעירות ברחו בבעתה מהאולם בו הופיעה הלהקה שהפיקה צלילי אימה אימתניים במקצבים שטרם נשמעו אז.
אלבום הבכורה הזה מייצג את האגדה. מה שפעם נקרא Doom ו-Heavy Metal היום ניתן להגדרה כרוק קלאסי מתון. לא מדובר כאן ב'מוצארט' של עולם הרוק אבל האלבום הספציפי הזה טוב לכל אורכו. מה זאת אומרת 'טוב'? הוא פשוט מ-ד-ה-י-ם. הוא מלא בריפים אנרגטיים וקליטים, במקצבים קלאסיים וריתמיקה יוצאת מהכלל. חוויה גולמית. מהיום שהוא יצא לאוויר העולם ועד היום - כ-43 שנים רכשתי אותו לפחות שש פעמים. 8 track, ויניל, CD, שוב ויניל, עוד CD... ובכל פעם אני מתלהב ממנו כמו ילד. הרבה פעמים הוא מגיח מאי-שם ומתנגן לי בראש, סתם, משום מקום. יש באלבום הזה משהו בנאלי על גבול הבורות. הוא כל-כך גולמי, הוא כל-כך לא מתוחכם, הוא כל-כך בסיסי, שדומה שרק נערי תיכון מרדניים בתחילת נטיותיהם המוזיקאליות עשויים להנות ממנו. למען האמת - כך בדיוק היה עבורי. הדבר המפתיע באמת הוא שמעולם לא נמאס לי מהאלבום הזה ואני אוהב אותו היום - בדיוק כמו אז. מ-ו-מ-ל-ץ!!!
Led Zeppelin - Led Zeppelin II - 1969 Atlantic Records
אין על Led Zeppelin - זה ברור. אבל למה דווקא 2? לא יודע. הוא עושה לי את זה! קשה למצוא אלבום של זפ' שבו יש רצועות לא טובות. כולן מדהימות. אבל זפלין לא היו מסוג הלהקות שדופקות חשבון למישהו ובחלק מהאלבומים שלהם ישנן רצועות שלא מסתדרות היטב עם התימה של שאר האלבום. פופולאריות ושירים שכולם אוהבים לד זפלין השאירו ללהקות כמו הבי-ג'יז. איכות, מוזרות, מקוריות וגאונות - הם לקחו בשביל עצמם. זה לא תמיד הסתדר עבור כולם - בטח לא בתקופה שזה קרה.
אפשר היה לצפות שזפלין יהיו בשלישיה הפותחת שלי. אפשר היה גם לצפות שהדירוג של האלבום הזה יהיה קצת יותר גבוה ברשימת 'טומי' לענייני רוק. זה רק מראה לכם כמה מצויינים האלבומים במיקום הראשון והשני. אבל בל נטעה כאן. במקרה הזה יש לנו לא פחות מ'מוצארט' של עולם הרוק. לד זפלין II הוא אלבום בלוז-רוק מהטובים שיצאו אי-פעם. הוא אנרגטי, חי, מלהיב ומלוטש כמו יהלום.
האלבום הוקלט בתקופה מאוד לחוצה עבור הלהקה שהיתה במסע הופעות כלל אירופאי ואמריקאי - והוא מייצג את מהות הבמה החיה - כפי שהביא לעולם ג'ימי פייג'. האלבום, דרך אגב, הוקלט על-ידי פייג' אך בהשראת טכניקות שהושאלו מטכנאי ההקלטות הנודע אדי קריימר. מפאת מגבלות מיקום הלהקה - מרבית הרצועות באלבום הוקלטו באולפנים שונים והאיכות המדהימה של התקליט היא לא עניין של מה בכך. מדובר בנס טכנולוגי שזכה להמון דיונים ושבחים בזמנו.
אם איכות ההקלטה היא שם דבר בלד זפלין II הרי שמהות האלבום היא אחד מפלאי עולם. כמובן שמדובר בחווית כורסא רציפה ואין באלבום אף רצועה מיותרת. רצועות בלוזיסטיות כמו The Lemon Song משתלבות להן עם בלדות כמו Thank You לצד בלוז קאנטרי כמו Bring it on Home ומתובלות ברוק כאסח עצבני ברצועות כמו .
Whole Lot a Love לכאורה - בלאגן שלם. בפועל - למי שמכיר את האלבום, הרצועות הללו משתלבות אחת אחר השנייה כמו חתיכות פאזל נדירות בשילוב הרמוני נדיר. פשוט גאונות.
רבות דובר בלהקה הזו שכל אחד מחבריה הוא אמן ומאסטרו אמיתי בתחומו. מעבר לכך, כל אחד מחברי הלהקה הזו, נמצא בעשיריה הפותחת של עמיתיו בעולם. פייג' מדורג עד היום כאחד הגיטריסטים הטובים בעולם, פלאנט הוא אחד הווקליסטים המוערכים בהיסטוריה ואת חלקו של 'בונזו' בונהם בלהקה - כולנו מכירים. בלד זפלין II, יותר מהכל, בא לידי ביטוי גם כשרונו הנדיר של ג'ון פול ג'ונס על באס וקלידים. ברצועות כמו What is and what should never be הוא פשוט מנגן על הבאס במקום ללוות עם הבאס. הוא כל כך דומיננטי וכל כך קריטי להרמוניה של התקליט הנדיר הזה, שבניגוד לבאסיסטים אחרים - הוא פשוט אינו בר החלפה. זאת, בכלל מבלי לדבר על יכולתו המופלאה לנגן בקלידים. קטעי 'קרוסלה' אמביאנטים כמו ב-Thank You לא ניתן למצוא בשום מקום אחר (למעט ברצועות של זפלין מאלבומים אחרים כמו No Quarter למשל).
לד זפלין II הוא מעבר לאלבום. הוא יצירה קלאסית. הוא הרמוני, בנוי כהלכה, מתוחכם ומענג וחשיבותו בהתפתחות הרוק בלוז אינה מוטלת בספק. הוא שימש השראה לאין ספור מוזיקאים במהלך ההיסטוריה והוא אמור לתפוס מקום של כבוד בכל אוסף תקליטים. במהלך השנים נאלצתי, מפאת שחיקת החומר מרוב השמעות, לרכוש לפחות חמש מהדורות של התקליט הנדיר הזה. את הויניל השחוק, עטפנו חברי הקרובים ואני, בתכריכים והובלנו לקבורה של כבוד, פיזור בנהרות, הטבעה באוקיאנוס ושריפת עילוי. אין יותר כבוד מכך ליצירת אומנות שכילתה את עצמה!
עטיפת האלבום מבוססת על התצלום הזה ממלח"ע ה-I
