מודה ש"ספיידרמן" הוא אחד הפרנצ'ייזים הקולנועיים האהובים עלי. ומודה בפה מלא, שטום הולנד הוא הספיידרמן האהוב עלי. בפעם הראשונה שהוא הופיע באחד מסרטי "הנוקמים" אחרי שמארוול קנו את הזכויות בחזרה מסוני, הבנתי שמדובר במשהו אחר. הנקודה החזקה שלו בעיני, הייתה שהוא היה הכי קרוב בגיל הביולוגי שלו לדמות של פיטר פארקר. כך שכשחקן, הוא יותר אותנטי מטובי מגוויר או מאנדרו גארפילד (שהיו באמצע שנות ה-20 שלהם כשהצלטלמו לסרטים), והוא היה יכול להביא לידי ביטוי גם את הצד הנערי והיותר שובבי של הדמות. שני הסרטים הקודמים בסדרה החדשה, "השיבה הביתה" מ-2017 ו-"אין דרך הביתה" מ-2021, היו טובים ובעיני, אפילו מוצלחים בהתחשב בתוצרת הקולנועית שמארוול סיפקו באותן שנים. אתמול (רביעי) עלה לבתי הקולנוע הסרט השלישי והמצופה "ספיידרמן: יום חדש". נכון לכתיבת שורות אלה, האולמות בבתי הקולנוע שבהם מוצג הסרט מלאים עד אפס מקום. הישג מרשים בהתחשב לעובדה שהסרט מציג רק בהקרנות רגילות (אולם ה-imax תפוס בגלל "האודיסאה" של נולאן, אז "ספיידרמן: יום חדש" מציג באולמות רגילים וגם בפורמטים המיוחדים של ה-4DX וה-SCREENX שהאולמות שלהם בארץ בודדים).
אז קצת על הסרט, בלי ספויילרים. "יום חדש" מתחיל 4 שנים אחרי האירועים שקרו בסרט "השיבה הביתה". אחרי שבחר למחוק את עצמו מהזיכרונות של האנשים שהוא אוהב כדי להגן עליהם, פיטר פארקר חי לבדו לחלוטין. הוא מתפקד כספיידרמן במשרה מלאה ומגן על אנשים שלא יודעים מי הוא באמת. ככל שפיטר מקדיש יותר זמן למלחמה בפשע, הלחץ הנפשי משפיע על הגוף שלו, שמאותת לו שמשהו לא בסדר. בו זמנית, העיר ניו יורק מתמודדת עם איום חדש, מפתיע ולא מוכר, שלוקח את פיטר וספיידרמן אל הקצה.
אני מלא הערכה למארוול על התרומה האדירה שלהם לקולנוע ולתרבות בכלל, אבל חייב לשתף שהשנים האחרונות לא הטיבו איתם. הסרטים שיצאו בין 2022 לאמצע 2025 היו או בינוניים, או גרועים. לא היה סרט אחד שהתרשמתי ממנו לטובה. "ארבעת המופלאים" החדש, שיצא בקיץ 2025, היה תפנית חיובית וסרט שאני הופתעתי לטובה מכמה שנהניתי ממנו. ואם אהבתם את הסרטים הקודמים של "ספיידרמן", אתם גם תאהבו את "יום חדש".
מבחינה טכנית, "ספיידרמן: יום חדש" מרשים. הוא מצולם וערוך טוב (זה סרט שכדאי לראות על מסך גדול), סצנות התעופה של ספיידרמן עוצרות נשימה, האקשן מושקע והאפקטים המיוחדים והאנימציה נראים מציאותיים ולא ממוחשבים מדי. מעריצי "מארוול" ייהנו מאוד מהמחוות, הופעות האורח והקאסט המגוון שיש בסרט, כשהכי טובה בעיני הייתה של ג'ון ברנת'ל, שמגלם את "המעניש" שזכה לסדרה משלו וגונב את ההצגה בסצנות המשותפות שלו עם טום הולנד. "המעניש" של ברנת'ל הוא סוג של ערס, גבר מהדור הישן עם יד קלה על ההדק ופה גדול. והשילוב שלו עם פיטר פארקר התמים, הנערי והאותנטי של הולנד אחראי לכמה סצנות קורעות מצחוק שמשלבות דיאלוגים מושחזים והומור סלפסטיקי שמגיע ממחוזות הלוני טונס.
הדבר שהכי אהבתי ב"ספיידרמן: יום חדש", הוא המסר שמתחבא בין השורות. "ספיידרמן: יום חדש" מדבר על שלוש תופעות חברתיות חשובות מאוד. התופעה הראשונה היא תופעת הבדידות, שמתעצמת בגלל התפתחות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, שגורמות לאנשים להישאר מכונסים בעצמם ולא לפתח קשרים אנושיים. גם לא עם משפחה וחברים. התופעה השנייה היא גיל ההתבגרות, שעבר כבר מזמן את שנות החטיבה והתיכון. כל מי שעבר את הגיל הזה, יודע שגיל ההתבגרות הוא סיוט. גם ההתבגרות הפיזית, הגוף שלנו משתנה. וגם ההתבגרות הנפשית, הציפיות של החברה מאיתנו ללכת במסלול המוכר של צבא/לימודים/זוגיות/משפחה והתשוקה שלנו ללכת אחרי הלב שלנו ואחרי מה שאנחנו רוצים באמת. התופעה השלישית היא התמודדות עם מתח ולחץ נפשי, כמו שפיטר פארקר עובר בסרט. כשאנחנו חשופים לכמות גדולה של לחץ וסטרס , אנחנו נכנסים למצב הישרדות. כל אחד מאיתנו מגיב לזה בדרך אחרת. ואם ואנחנו לא מתמודדים עם הלחצים בצורה טובה, הגוף שלנו מאותת לנו שמשהו לא בסדר ומכריח אותנו להתמודד איתם.
היו גם דברים שלא עבדו ב"ספיירדמן: יום חדש". הוא ארוך מדי וחלק מקווי העלילה והדמויות הרבות שיש בו לא כתובים טוב או פותחו כמו שצריך. שכתוב של התסריט וקיצור של הסרט לשעה וחצי היה הופך אותו להרבה יותר מהנה. אבל למרות החסרונות שפחות עובדים, "ספיידרמן: יום חדש" מהנה ביותר ונותן לנו שעתיים וקצת של אסקפיזם ממוזג מהחום ומהחדשות.
תמונות, פוסטרים וטריילר באדיבות "פורום פילם"
