על פניו, “המכוון” נשמע כמו סרט פשע עם רעיון כמעט קלאסי: אדם בעל כישרון יוצא דופן מגלה שהיכולת שלו יכולה לשמש גם למטרות פחות חוקיות. גיבור הסרט, ניקי, הוא מכוון פסנתרים בעל שמיעה רגישה במיוחד, והכישרון הזה מוביל אותו באופן בלתי צפוי לעולם של פריצת כספות. זהו בסיס עלילתי שיכול היה בקלות להפוך לסרט מתח קצבי, מחוספס וצפוי למדי. אבל מהר מאוד מתברר ש Tuner מעוניין במשהו אחר לגמרי. הוא משתמש במבנה של סרט פשע כדי לספר סיפור הרבה יותר אישי, שקט ואנושי על אדם שמנסה להבין איפה הוא משתלב בעולם.
במרכז הסרט עומד ליאו וודאל, שמגלם את ניקי ברגישות גדולה ובדיוק מרשים. זו אינה דמות של גיבור קולנועי טיפוסי, כזה שנכנס לחדר ומיד משתלט עליו. להפך. ניקי הוא אדם שמקשיב יותר משהוא מדבר, בוחן יותר משהוא פועל, ונראה כאילו העולם סביבו תמיד חזק מדי, רועש מדי, תובעני מדי. וודאל מצליח להעביר את התחושה הזו בלי להעמיס, בלי להפוך את הדמות למניירה ובלי לבקש מהצופה רחמים. הוא בונה אדם שלם מתוך מחוות קטנות, מבטים, שתיקות ותגובות כמעט בלתי מורגשות.
החוזק הגדול של הסרט הוא בכך שהוא לא מגדיר את ניקי רק דרך הכישרון שלו. כן, השמיעה יוצאת הדופן שלו היא מנוע עלילתי חשוב, אבל הסרט מתעניין יותר במה שהכישרון הזה עושה לו כאדם. איך חיים כאשר העולם נשמע אחרת? איך מתקרבים לאנשים כאשר כל רעש קטן יכול להפוך לחוויה כמעט פיזית? ואיך מתמודדים עם מצב שבו דווקא הרגישות שלך, הדבר שהופך אותך לפגיע, הופכת גם לכלי שמאפשר לך לשרוד?
לצד וודאל נמצא דסטין הופמן, שמעניק לסרט שכבה רגשית משמעותית מאוד. הופמן מגלם את הארי הורוביץ, דמות שמביאה איתה חום, עקשנות, הומור וגם פחד ברור מאוד מהזקנה ומהאובדן ההדרגתי של שליטה. יש משהו נוגע ללב באופן שבו הופמן נע בין קלילות לכאב. רגע אחד הוא כמעט שובב, מלא חיים ומוזיקה, וברגע אחר אפשר לראות את הסדקים. את העייפות. את החרדה מפני הגוף שמתחיל לבגוד. הנוכחות שלו אינה רק “תוספת של שחקן גדול”, אלא לב פועם שמעניק לסיפור משקל רגשי.
הקשר בין ניקי לבין הדמויות שסביבו הוא מה שהופך את הסרט למעניין יותר מסך רעיונותיו. במקום לבנות רק מסלול של פשע, הסתבכות וסכנה, הסרט בוחר להרחיב את העולם הפנימי של הגיבור דרך מערכות היחסים שלו. המפגש עם הארי, עם רותי ועם הדמויות הנוספות סביבו, מאפשר לנו לראות את ניקי מזוויות שונות: כאיש מקצוע, כחבר, כאדם בודד, כמי שמחפש קשר וכמי שלא תמיד יודע איך לבקש אותו. גם דמותה של רותי, בגילומה של הוואנה רוז ליו, מוסיפה לסרט רובד עדין של קרבה, מוזיקה והבנה הדדית.
מבחינה קולנועית, “המכוון” מצליח להרשים דווקא משום שהוא אינו מנסה להרשים בכוח. אין כאן הישענות על אפקטים חזותיים גדולים, תלת־ממד או מופעי ראווה. במקום זאת, הסרט בונה את תחושת העומק שלו באמצעות סאונד, קצב פנימי וזוויות צילום שמכניסות את הצופה לתוך החוויה של ניקי. הסאונד אינו רק כלי טכני, אלא שפה דרמטית. הוא מאפשר לנו לא רק להבין שהגיבור שומע אחרת, אלא ממש להרגיש לרגע איך העולם נחווה מבחינתו.
זהו אחד האלמנטים היפים ביותר בסרט: הוא לא מסביר יותר מדי. הוא נותן לצופה להקשיב. רעשים יומיומיים, צלילים קטנים, נשימות, תווים, חריקות, נקישות. דברים שבדרך כלל נבלעים ברקע הופכים כאן לחלק מהדרמה. כך הסרט מצליח לקחת רעיון שאפשר היה להפוך לגימיק, ולהפוך אותו לאמצעי רגשי שמשרת את הדמות ואת הסיפור.
גם זוויות הצילום מוסיפות לתחושה הזו. יש בסרט מבט קרוב, כמעט אינטימי, על ניקי. לא מבט שמפאר אותו, אלא כזה שמנסה להבין אותו. המצלמה מתעכבת על רגעים קטנים, על חוסר נוחות, על היסוס, על הדרך שבה אדם עומד בחדר כשהוא לא בטוח אם הוא שייך אליו. בתוך סרט שמוגדר כפשע, הבחירה הזו מעניקה לו אופי עדין בהרבה, כמעט דרמה אנושית במסווה של מותחן.
ועדיין, חשוב לומר: “המכוון” אינו מוותר לגמרי על אלמנט המתח. יש בו פשע, יש בו הסתבכות, ויש בו תחושה הולכת וגוברת של סכנה. אבל המתח כאן אינו העיקר, אלא כלי. הוא נועד לבדוק את ניקי, לדחוף אותו לקצה, לחשוף מה באמת מניע אותו. זו לא רק השאלה האם הוא יצליח לפרוץ כספת, אלא האם הוא יצליח לשמור על עצמו בתוך עולם שמנסה להשתמש בכישרון שלו.
הבחירה הזו הופכת את הסרט לפחות צפוי. מי שמגיע אליו בציפייה לסרט פשע מהיר, אלים ורועש, עשוי להיות מופתע מהטון המאופק שלו. אבל זו בדיוק הנקודה. “המכוון” אינו סרט על פשע במובן הפשוט, אלא על אדם שמוצא את עצמו בין שני עולמות: עולם המוזיקה והדיוק מצד אחד, ועולם הכסף, הפחד והניצול מצד שני. בין שני הקצוות האלה הוא מנסה למצוא זהות, שייכות ואולי גם מעט שקט.
בסופו של דבר, Tuner הוא סרט קטן יחסית בהיקפו, אבל עשיר מאוד בתחושה. הוא לא נשען רק על עלילה, אלא על אווירה. לא רק על מתח, אלא על אנושיות. לא רק על רעיון חכם, אלא על ביצוע רגשי שמחזיק את הצופה קרוב לדמות הראשית. ליאו וודאל מצוין, דסטין הופמן מרגש ומלא נוכחות, והבימוי של דניאל רוהר מצליח להפוך סיפור פשע לכדי מסע פנימי על הקשבה, בדידות, פחד, חמלה והצורך הבסיסי למצוא מקום בעולם.
שורה תחתונה:
“המכוון” הוא לא הסרט שצועק הכי חזק, אלא הסרט שמבקש מהצופה להקשיב. ובמקרה הזה, ההקשבה משתלמת.
