בעולם קולנועי עמוס בגיבורים נוצצים ובנבלים גדולים מהחיים, "ת'אנדרבולטס" (Thunderbolts) מציע משהו אחר. במקום עוד מסע גנרי להצלת העולם, הסרט של ג'ייק שרייר מתמקד בחבורה מרוסקת, כמעט הרוסה, של אנטי-גיבורים. זהו פרויקט אמיץ – גם עבור מארוול עצמה, שמבקשת לגעת במקומות האפלים יותר של יקום ה-MCU, וגם עבור הקהל, שנדרש לפתוח את הלב לדמויות שנשברו ולפעמים גם להפעיל את המוח כדי להבין את העומקים שהסרט מציג.

עיצוב הדמויות והמשחק – כאשר השבר הוא הנשק
אהבתי מאוד את צוות השחקנים בסרט, לטעמי הוא מהחזקים שידעה מארוול בשנים האחרונות: פלורנס פיו, בכריזמה טבעית, מפיחה חיים בילנה בלובה, דמות מורכבת שנעה בין כאב ללעג עצמי. סבסטיאן סטן מביא לבאקי בארנס (הווינטר סולג'ר) פגיעות חדשה ומרירה, בעוד שהרד גארדיאן (דייוויד הארבור) וגוסט (האנה ג'ון-קמן) מוסיפים גוונים של חמלה והומור לא צפוי.
ג'וליה לואי-דרייפוס, בתפקיד ולנטינה, מבריקה עם שילוב של מניפולציה קרירה וחיוך מסתורי. הכימיה בין הדמויות מדויקת, כמו כלי נגינה שבורים שמנסים בכל זאת לייצר מנגינה אחת. יש כאן תחושת אמת נדירה, שמעטים מצליחים לשחזר בז'אנר גיבורי העל.

הכימיה בין הדמויות בסרט אינה רק מדויקת — היא כמעט כואבת. כמו כלי נגינה סדוקים ומעוותים, שכל אחד מהם פולט צלילים שבורים משל עצמו, אך כשהם מתאמצים לנגן יחד, נוצרת מנגינה מחוספסת, אנושית ומרהיבה ביופייה.
ילנה בלובה (פלורנס פיו) נושאת על גבה כאב מהול בציניות; שבריריות עטופה במסכת לעג. היא רוצה להאמין שמשהו טוב עוד אפשרי, אבל כמעט ולא מעזה. באקי בארנס (סבסטיאן סטן) מהלך כצל של עברו, חצוי בין אשמה לאמונה חיוורת בגאולה. עיניו מדברות בשקט יותר מכל מילותיו. הארד גארדיאן מוסיף נופך של חמלה עצובה — גיבור שהתעורר מאוחר מדי להבין שהחיים התקדמו בלעדיו. גוסט (האנה ג'ון-קמן) מביאה תחושת ריחוף קיומית – כמו מישהי שמתקיימת בין מציאות לחלום, תמיד על סף היעלמות. ג'ון ווקר נאבק להוכיח שמקומו ראוי, אך המאבק הזה לעיתים הופך לייאוש סמוי.
ומעל כולם מרחפת ולנטינה (ג'וליה לואי-דרייפוס), שמנצחת עליהם כעל תזמורת של צללים, כשאיש לא בטוח האם היא מחזיקה עבורם מפתח לגאולה – או לפירוק סופי.

בין רגעי החיבור ורגעי הקרע, יש תחושת אמת נדירה, תחושה שכל דמות כאן, למרות הצלקות והבגידות והאובדן, מחפשת משהו בסיסי ופשוט – מישהו שיישאר לצידה גם כשהיא הכי פחות ראויה לכך. בז'אנר שמורגל להשטיח רגשות למען עוד סצנת פעולה מרהיבה, ת'אנדרבולטס (Thunderbolts) מצליח לזקק רגעים קטנים, שקטים, שמרגישים קרובים להכאיב.
בימוי וכתיבה – מגע אנושי בעולם סינתטי
ג'ייק שרייר, שביים גם את "Paper Towns" הרגיש והאינטימי, מביא טון פחות נוצץ ויותר אנושי. הצילום מעמיק את תחושת הסגר והבדידות, כשכל סצנה נדמית כמו מרחב כלוא – בין אם מדובר בנוף עירוני קודר או בבסיס נטוש. כתיבת הדמויות (תסריט מאת לי סנג'ין) מתעקשת להישאר קרובה לפצע – פחות קרבות ראווה, יותר עימותים פנימיים.
המבנה אמנם קלאס, אבל הדרך לשם מפתיעה בעוצמתה הרגשית.

המסר – גאולה שלא כולם זוכים לה
בניגוד לפורמולה הרגילה של "למצוא את הכוח האמיתי שלך", הסרט מציע אמירה נוגעת ללב: לא כל אחד זוכה לגאולה, אבל עצם הניסיון להתאחד – הוא הגבורה האמיתית. הסצנות בהן כל דמות מתמודדת עם עבר שלא מרפה – בין אם זה עוולות שעשתה, אהבות שאיבדה או חלקים מעצמה שהקריבה – נוגעות ללב בעוצמה חריגה לסרט מסוג זה.

קצב וחוויית הצפייה – לא לכל אחד, וזה בסדר
הקצב כאן מהורהר יותר מאשר שוטף; יש פחות פיצוצים ויותר שתיקות טעונות. יש שיבקרו את הסרט על כך שהוא "איטי מדי" או "חסר פעולה" , אבל בשבילי הוא היה מושלם . היה בו עומק שאין בסרטי מארוול אחרים ואהבתי את זה מאוד.
"ת'אנדרבולטס" (Thunderbolts) נועד להיות דווקא השקט בין הקרבות. מקום לחשוב, להרגיש, להחמיץ פעימה – ולא רק לרוץ לקרב הבא.
מי שיצפה בציפייה לעוד הרפתקת גיבורי-על קלאסית, עלול להתאכזב. אבל מי שיפתח את ליבו – ימצא כאן מסע פנימי שמותיר חותם.

בשורה התחתונה – אנטי-גיבורים, גיבורים אמיתיים
"ת'אנדרבולטס" (Thunderbolts) הוא לא רק סטייה מהפורמולה הקלאסית של מארוול – הוא תיקון. הוא לוקח סיכון מבורך בכך שהוא לא מנסה להרשים בעוצמה חיצונית אלא לחפור פנימה, אל תוך הלבבות הסדוקים של הדמויות. עומק רגשי אמיתי עם אקשן ומלחמות שרק מארוול יודעים להציג.
במקום דיאלוגים שטחיים או הומור מאולץ, הדמויות כאן נושאות על כתפיהן עבר כבד – והסרט לא מפחד להשאיר אותנו זמן מה בתוך הכאב הזה. בנוסף, הצילום והעיצוב החזותי תורמים להעצמת התחושות: עולם קודר, כמעט מחניק, שמעצים את תחושת הכלא הפנימי בו שרויים הגיבורים.
גם המשחק – ובעיקר פלורנס פיו וסבסטיאן סטן – מצליח לרגש באמת; הם מעבירים כאב, חרטה ואנושיות במבטים קטנים, ולא רק במילים גדולות.
כשהרשיתי לעצמי לשקוע לתוך הסרט, מצאתי את עצמי מופתע: החיבורים בין הדמויות הרגישו אותנטיים, כמעט חשופים מדי לז'אנר שבדרך כלל מתבצר בקלישאות. אחד הרגעים החזקים מבחינתי היה דווקא שתיקה ארוכה בין באקי לילנה — מבט קצר, שדרכו עבר כאב שלא דרש הסבר. גם הרגעים הקטנים, האנושיים, בהם הדמויות לא הצילו את העולם אלא פשוט ניסו לא להישבר, נגעו בי יותר מכל קרב ראוותני.
אבל לא הכל מושלם
בתור מישהו שחי את העולם הקולנועי ומעריך קצב בנוי היטב, הרגשתי שלעתים הסרט נמשך יתר על המידה בסצנות מהורהרות, מה שגרם לאיבוד מתח מזדחל. בנוסף, חסר היה רגע אחד באמת מהפנט — שיא רגשי עוצמתי שימתג את הסרט כבלתי נשכח. הסרט מתקרב לשם, נוגע קלות, אבל לא ממש מעז לשבור לגמרי את חוקי הז'אנר.
ועדיין, ברגעי השיא שלו, Thunderbolts מצליח לזקק משהו נדיר: תחושה של חסד, של מאבק אנושי אמיתי, של ניסיון להאמין – גם כשאין יותר במה להיאחז.
למי שמחפש עוד חוויית פופקורן קלה, ייתכן שזו תהיה חוויה מאתגרת. אבל למי שמוכן להקשיב לשקט שבין הפיצוצים – מחכה כאן מסע אחר, עמוק יותר, חכם יותר, אנושי להכאיב.
ובעולם קולנועי שמתרגל אותנו לצפות בגיבורים מושלמים — כמה יפה לראות סרט שחוגג דווקא את אלו ששברו, נכשלו, ונלחמים למרות הכל.
"ת'אנדרבולטס" (Thunderbolts) – ארצות-הברית 2025. 137 דקות. בימוי: ג'ייק שרייר. תסריט: לי סנג'ין. שחקנים: פלורנס פיו, סבסטיאן סטן, דייוויד הארבור, האנה ג'ון-קמן, ג'וליה לואי-דרייפוס, וויאט ראסל.*