moranshw כתב:קודם כל מהן המילים הנרדפות לתקליט?
...
המילה Vinyl היא קיצור של פולי-ויניל כלוריד (PVC) שהוא סוג הפלסטיק השלישי הכי נפוץ בעולם לאחר פולי-אתילן (שקיות ניילון, בקבוקי מים...) ופולי-פרופילן (ביגוד, מיתרים...). ל-PVC אפשר להוסיף פלסטיסייזרים (מרכך) שהופכים אותו למעט יותר רך - וזה בדיוק מה שעושים לתקליטים. ניקוי בחומר לא מתאים (אצטון למשל) מפרק את המרכך והופך את התקליט לשביר. PVC משמש לייצור תקליטים מאז שנות ה-50'. לפני כן ייצרו תקליטים מסוג אחר של פלסטיק שנקרא 'בקליט' שהיה קשיח יותר, פחות ניתן לריכוך ושביר כמו חרסינה. היום - המילה Vinyl בתאור של מדיה מוזיקלית מתייחסת אך ורק, באופן בלעדי, לתקליטים.
כשמדובר בתקליטים ישנן מספר קטגוריות שמתייחסות ל:
- קוטר באינטשים: "12, "10 ו-"7 הן מידות מצויות
- מהירות סיבוב (סל"ד): 33.3, 45 או 78 סל"ד הם מהירויות מצויות אבל במאה השנים האחרונות היו גם מהירויות אחרות - חלקן מוזרות מאוד.
- משך תכולת התקליט: LP או Long Play ('אריך-נגן') הוא תקליט המכיל בערך 22 דקות של תוכן בכל צד והוא הפורמט הסטנדרטי לתקליטים מאז שנות ה-50,. הציגה אותו לעולם חברת 'קולומביה' ב-1948 והוא עבר מעט מאוד שינויים מאז. LP הוא תקליט "12 במהירות סיבוב של 33.3 סל"ד. יש גירסאות של LP שיכולות להכיל אפילו 30 דקות לצד והן נקראות (בטעות) EP או Extended Play. התיאור הזה במקור שייך לתקליטי ה-45 סל"ד ולא ל-33.3 סל"ד.
לעומת LP שמתייחס אך ורק לתקליטי "12 המילה 'Single' היא דו משמעית. הכוונה היא בעיקר לתקליטי שדרים בפורמט "12 ומהירות 33.3 אך על הדיסק מוקלט שיר אחד בלבד. בדרך כלל צד אחד של תקליט הסינגל ריק לחלוטין וצידו בעל התוכן יועד להצגת המבצע לשדרים בתחנות רדיו. לכן זה נקרא גם 'תקליט שדרים'. על חלק מתקליטי השדרים מוקלט יותר משיר אחד ולעיתים גם צידם השני מוקלט. עם זאת, התואר single, בשנים עברו, התייחס גם לתקליטי "7 במהירות של 45 סל"ד שמפאת גודלם הפיזי וטכנולוגיית ההדפסה יכלו להכיל לא יותר מחמש דקות של תוכן לצד, והכילו כמעט באופן גורף רק שיר אחד בכל צד. EP היתה טכנולוגיית חריטה שאיפשרה 'דחיסה' של תוכן ברמה כזו שתקליט "7 (45 סל"ד) הכיל עד 15 דקות של תוכן - על-חשבון איכות כמובן. חברות תקליטים נקטו בשיטה הזו כדי להמיר תכני 'אלבום' מתקליטי 33.3 סל"ד ל-45 סל"ד לטובת אלה שהפטיפון שלהם לא ניגן ב-33.3 סל"ד.
התואר 'אלבום' הוא הכי מבלבל והכי לא מדוייק שקיים. הוא נובע מהתקופה בה תקליטי 78 סל"ד יכלו להכיל תוכן של כ-2 דקות בלבד לצד. אמן שברפרטואר שלו היה יותר משיר אחד - מכר 'אלבום' בכריכה שהכילה מספר תקליטי 78 שכללו אוסף לוגי מסויים של יצירות מטעמו. לאוסף הלוגי הזה נתנו שם, וההתייחסות של הציבור לחבר היצירות באוסף - הפכה להיות ידועה בשם הזה. היום זה מאוד טבעי שלתקליט יש 'שם' והוא מכיל מספר תכנים לוגיים שקשורים אחד לשני ואנחנו יכולים להתייחס ליותר מאלבום אחד של להקה מסויימת - אבל זה רק בגלל שטכנולוגיית ההדפסה מאפשרת זאת. פעם זה לא היה כך. היום התואר 'אלבום' הוא יותר מטעה ממועיל והכוונה היא לתקליט "12 33.3 סל"ד סטנדרטי. חלק מהמוכרים משתמשים בשם 'אלבום' כדי לתאר 'יצירה' או 'קומפוזיציה' של אמן או להקה - שהקשר הלוגי בין התכנים המוקלטים הוא הדוק יותר. למשל, Tommy של The Who הוא 'אלבום כפול'. ה'זקן' של זפלין, לעומת זאת, הוא LP והוא אוסף של שירים... קל כמובן להתווכח עם הטרמינולוגייה הזו - והיא ממש לא מדוייקת.
- נאמנות למקור: high-fidelity, full-range וכל מיני תארים לא ברורים שמתייחסים לטכנולוגיות שמשתרעות על-פני יותר ממאה שנים.
- מספר ערוצים: סטראו, מונו, ויש גם quad כשהכוונה היא quadrophonic או ארבעה ערוצים. זה האחרון די-נדיר אך יש לו איזו 'תחייה' מסויימת לאחרונה...
moranshw כתב:מבחינת איכות, עד כמה חשוב נושא ה-180gr פחות או יותר?
...
חומרי הגלם לייצור PVC הם תוצרי לוואי של זיקוק נפט. ב-1973 חל משבר הנפט העולמי שיזם אירגון אופ"'ק והעלה את מחירי חומר הגלם בצורה משמעותית תוך השפעה ישירה, בין השאר, על יצרני התקליטים. כתוצאה מכך נעשו נסיונות לייצר תקליטים מ-PVC ממוחזר (בעיקר מתקליטים שלא נמכרו, עודפים, פגומים וכ"ו) והתוצאות הורידו את איכות ההדפסות והציגו הפרעות, רעשים, 'שריטות' ורחשים שנבנו בצורה גנרית אל-תוך חומר הגלם הבסיסי, ללא קשר לאיכות ההקלטות.
בנוסף, נסיונות לחסוך בכמות חומר הגלם הביאו יצרניות תקליטים להשתמש בקפסולת PVC במשקל של 130 גרם עבור כל תקליט. חלק מהיצרניות (גם בישראל) ירדו למאסה נמוכה בהרבה והדפיסו תקליטים מקפסולות במשקל של עד 90 גרם. תקליט מדפיסים על-ידי דחיקה של שבלונה מתכתית על PVC חם והתהליך נקרא, כמו בעיתונות, pressing. הדפסה על-גבי דיסק במשקל 90 גרם מניבה תוצאה ירודה ביותר באיכותה והתקליט עצמו הופך להיות גירסה עלובה של floppy disc. היום מקובל, שהדפסות איכות (הי-פי), עונות לתקן יפני שקובע שימוש בקפסולות במשקל של 160, 180 ו-200 גרם. ככל שמאסה של חומר הגלם גבוהה יותר - איכות ההדפסה היא בעלת פוטנציאל להיות גבוהה יותר אך תלויה בגורמים נוספים אחרים, שחלקם אינם קשורים בייצור עצמו. לאיכות ההקלטה, עבודת הטכנאים ומהנדסי הקול, חומר הגלם שממנו עשוייה השבלונה (מתכת אצילה???), קירור ראש החריטה ובקרת החום בתהליך יש השפעה קריטית על האיכות הסופית.
moranshw כתב:מה זה אומר מצב MINT?
...
באתרי ממכר תקליטים יד שנייה, מכל תיאורי מצב התקליט, כפי שמגדיר אותו המוכר, MINT (מיטבעה) הוא המצב הכי דפניטיבי והמוגדר בצורה הכי מדוייקת. 'מינט' זהו תקליט במצב כמו חדש שלא הוצא מאריזתו המקורית ולא נוגן מעולם. 'מינט' אמור להגיע כשאריזת הקרטון מנויילנת בניילון המקורי והתקליט כולל את כל חומר האמנות הנלווה (אם קיים). גם אם הניילון החיצוני שרוט או קרוע - זה כבר לא MINT. כל שאר ההגדרות הן סובייקטיביות ונתונות לגחמותיו וכושר השיווק של המוכר וזה כולל הגדרות כמו Near Mint מקוצר ל-(NM) וכל מיני רמות של Good. באתרי מכירות תקליטים כמו Discogs יש מפתח טרמינולוגיה למונחים האלה והמוכרים אמורים להשתמש בו כשהם מתארים את מצב התקליט. לא כולם עושים זאת ביעילות. כאמור, ההגדרה של MINT היא היחידית שהיא אובייקטיבית ומוגדרת ברמה כמעט משפטית
moranshw כתב:מבחינת משלוח- אין מה לדאוג לגבי מצב התקליט או שתמיד יש סיכון שמשהו יכול לקרות בדרך?
...
תמיד צריך לדאוג ותמיד יכול לקרות משהו בדרך. השאלה האמיתית היא מה הסיכוי שבאמת יקרה משהו. מבחינת פגיעה בתקליט במהלך המשלוח - לא קרה לי אף פעם. אם התקליט ארוז בין שתי לוחות קרטון קשיח, או בקופסת קרטון הדוקה או מרופדת - לא יקרה לו כלום אף פעם. גם למוכר וגם לחברות השילוח יש אינטרס ברור שהתקליט יגיע ליעדו בשלום. את רוב, אם לא את כל, הידיים האנושיות שבאות במגע עם החבילה במהלך דרכה - בכלל לא מעניין שיש בתוכה תקליט. ההנחייה הכוללת לעובדים בענף היא להמנע מטלטול וחבטות בחבילות עליהן מופיע הכיתוב fragile וזה כנראה עובד טוב. גם לא כל-כך קל לפגוע בתקליט ארוז כהלכה. אני תמיד מבקש מהמוכר לדאוג למדבקת fragile סטנדרטית על האריזה לפני שהוא שולח לי.
מבחינת אמינות המשלוח? במשלוחי דואר-רשום (signed for או registered) יחס האבידות הוא אפס עגול. רק פעם אחת בחיי, בישראל, קרה לי שמשלוח חלקי וינטאז' מהולנד נגנב לאחר רישומו במכס. המשלוח היה מבוטח וחוץ מעגמת הנפש והעצבים לא קרה כלום. לגבי דואר לא רשום - הנסיון שלי בישראל עם תקליטים מאנגליה, גרמניה, ארה"ב והולנד מראה על יחס אבידות תקליטים של בערך אחד לשש-עשרה. זה לא רע! בארה"ב יחס האבידות הוא גדול יותר. מאבדים לי בערך אחד מכל 11 או 12 תקליטים. בבוסטון חבילות כן הולכות לאיבוד. ההבדל הוא שגם מוצאים אותן אחרי מספר חודשים ושולחים לי הודעות מאושרות.
חבילות, בהנחה שהן באמת נשלחו, לא הולכות לאיבוד - הן נגנבות. במדינות של גנבים (וכאן המקום שבו כל אותן דעות קדומות המבוססות על סיפורי-סבתא וגזענות טהורה - סוף סוף משתלמות) הסיכוי שהחבילה שלך תיגנב - הוא יותר גדול. תקליט ארוז, בעיקר בודד, קל לזהות גם בלי לפתוח את האריזה. אני, למשל, נמנע מלהזמין תקליטים ממדינות בהן חבילה המכילה תקליט עלולה להחשב כ-'שלל הולם' וכיעד אטרקטיבי לגניבה.
