אנגלית, ארה"ב, 2005
דרמה מוזיקלית
כשששאלתי מספריית הוידיאו את הסרט "הולך בדרכי" הלכתי הביתה עם רגשות מעורבים.
מצד אחד סרטי ביוגרפיה מעולם לא הצליחו באמת לרגש אותי ובשנים האחרונות הוליווד יצרה
מספר לא מבוטל של סרטי ביוגרפיה, כמו: "הטייס" על המיליונר הצבעוני הווארד יוז, "ריי" על
הזמר האגדי ריי צ'ארלס ו"החיים על פי פיטר סלרס" על השחקן הנפלא. באופן אישי, תמיד
הרגשתי שבכל אחד מהסרטים האלה היה חסר משהו, היתה תחושה שהם ניסו לדחוס את חייו
של מושא הסרט ל120 דקות ובכך לוותר מעט על הנרטיב הבסיסי שנדרש מכל תסריט בכדי
ליצור סיפור אמיתי ומעניין.
מצד שני, ג'וני קאש, האיש בעל המבט החודרני, השירים העוצמתיים והקול הנמוך (כמו ים
המלח) – "האיש בשחור". זמר הקאנטרי הנפלא שעליו מבוסס הסרט, הוא זמר שקולו העמוק
כבר כבש מזמן את מערכת הסטריאו שלי.
הסרט מתחיל והדקות הראשונות חולפות להן בדריכות, ההתחלה מזכירה את שאר סרטי
הביוגרפיה המוכרים, הסרט מספר את סיפור ילדותו וצעירותו של קאש, הרגשות המעורבים
כלפי הסרט ממשיכים, עד ש...
קאש הולך לאודישן הראשון של חייו, הוא נכנס לאולפן ההקלטות וממש לפני שמעיפים אותו
משם, הוא מחליט לשיר לראשונה שיר שכתב Folsom Prison Blues, קולו של חואקין
פיניקס, שמבצע בסרט את כל השירים, נשמע נמוך וחורק כמו הרכבת שנשמעת מבעד לקירות
בית הכלא של פולסום, עליו הוא שר. רמקול הסנטר שלכם מעולם לא צריך היה להתמודד עם
קול נמוך כל-כך ואם בזמן שתראו את הקטע הזה תחושו צמרמורת קלה בגוף, אל תופתעו, זה
מה שמוזיקה ומערכת טובה יודעים וצריכים לעשות.
בנקודה הזאת הבנתי שיש לי פה עסק עם סוג אחר של סרט ביוגרפיה. אכן לאורך הסרט,
הבמאי והתסריטאי ג'ימס מנגולד לא עושה שום הנחה לגיבור שלו קאש, הוא לא מנסה ליפות
את חייו ומראה אותו גם בימים הטובים פחות (והיו לא מעט כאלה). זוויות הצילום בסרט הן
מדויקות ומושפעות ממצב רוחו של קאש, מנגולד מנסה לתת לנו הצצה לא רק לחייו של קאש
אלא גם לנפשו ולדעתי הוא עושה זאת בהצלחה.
ג'וני קאש (שנפטר לא מזמן) בחר בחואקין פיניקס (שזכה בפרס גלובוס הזהב על הופעתו
בסרט) לשחק את דמותו וכבר באמצע הסרט ברור מדוע. פיניקס, מעביר את אישיותו
המורכבת של הזמר המסומם עם הלב הענק, בהצלחה מרובה ונותן הופעה משכרת על המסך.
ריס וויתרספון (שזכתה באוסקר על משחקה) משחקת בסרט את הזמרת ג'ון קארטר, אישתו
השניה של קאש ואהבת חייו הגדולה, מוכיחה שהיא כבר "לא רק בלונדינית" (שם הסרט
שהביא לפריצתה הגדולה של וויתרספון). משחקה מרגש, אמיתי וגם היא, כמו פיניקס, מבצעת
את כל השירים בעצמה.
הכימיה בין וויתרספון ופינקיס על המסך מחשמלת ושילוב הקולות נשמע טוב ואותנטי, עד כדי
כך שבצפייה הראשונה בסרט הייתי בטוח שזהו פלייבק.
הסרט היה מועמד לאוסקר על הישגיו בתחום הסאונד, ועובדה זאת עברה גם לגרסת הDVD.
איכות המוזיקה בסרט מצוינת, קטעי השירה הרבים גרמו לי להגביר את הווליום ולהנות
מהסרט כמו מהופעה. שלושת הרמקולים הקדמיים יוצרים במה אחת גדולה וניתן בקלות
להבחין במיקום כל אחד מהכלים שנצפים על הבמה. השימוש באחוריים נכון ומוסיף רבות
לאווירה ולתחושת ההופעה שיוצר הסרט. בפרק 21 מופיעים קאש וקארטר יחידיו על הבמה
ומוזיקת הקאנטרי בשילוב ההקלטה האיכותית, גרמו לי לטופף ברגלי בלי לשים לב. מבחינתי,
זה כבר אומר הכל.
בסיום הסרט, נשארתי עם חיוך על פני. הסרט היה כל מה שציפיתי ממנו, דרמתי, מעניין, מרגש
ולא פחות חשוב, עם מוזיקה טובה שלא רק שלא מנותקת מהסרט (כפי שקורה בסרטים
מוזיקלים רבים) אלא גם מעלה אותו ברמה. סרט חובה לכל חובבי הקולנוע והמוזיקה.
ציון סרט: 9/10
ציון סאונד ותמונה: 9/10
סאונד: אנגלית Dolby Digitl 5.1
תמונה: 16x9
שבוע מצויין לכולם,
אבי מרקדו
