סאקר פאנץ' שבה ליפן הפיאודלית, 300 שנה לאחר אירועי "Ghost of Tsushima". באי הוקאידו, למרגלות הר הגעש יוטיי המרהיב, תפגשו את הגיבורה הראשית – אטסו – ילדה שנשבעה לנקום את משפחתה שנרצחה באכזריות בידי הכנופיה האכזרית "היוטיי סיקס". בעוד המשחק הראשון התמקד במתח שבין הכבוד הסמוראי למאבק הישרדותי, המשחק החדש צולל למסע טעון של נקמה, ריפוי וחיפוש אחר זהות חדשה. האם אטסו ויוטיי יצליחו להיכנס בנעליהם של ג'ין סקאיי וטסושימה או שמה ילכו יחפים?
החדשות הרעות הן שאטסו היא אחת הדמויות החלשות ביקום המשחקים של סוני. גם כאן, כמו בטסושימה, הגיבור מקבל דימוי על־טבעי – "האונריו", רוח הנקמה של יוטיי – אבל אטסו מרוויחה את הכינוי הזה בחסד, לא בזכות. בטסושימה ג'ין סקאי שכנע אותי שהוא ה"גוסט" רק אחרי מסע ארוך רצוף מבחנים. ביוטיי, חצי שעה פנימה וקרב בוס קליל למדי – אנשים מספרים אגדות על הגבורה שלה ברחוב. מעבר לרצון לנקום, ואולי קצת אהבה לחיות, אין בה כמעט כלום. דמות אפורה, שטחית ומשעממת.
החדשות הטובות? זה בערך הדבר היחיד שהמשחק לא פוגע בו בול עם חץ חודר שריון מקשת יומי סמוראית.
על דמותה של אטסו שלוקה בחסר מפצה מארג של דמויות משנה מצוינות. במהלך מסע הנקמה תכרתו בריתות, תצרו אוייבויות, תשפרו מיומנויות ותכירו שלל טיפוסים שונים ומשונים. למעט 2-1 שהיו חופרים בצורה קיצונית, הכתיבה היא קולחת והדמויות מעניינות מספיק על מנת לרצות להקשיב להן ואף לחזור ולהקשיב להן עוד. הכי זכורים לי לטובה הם המאסטרים שאטסו לומדת אצלם להלחם בכלי נשק שונים. מעבר לכך שכל אחד מהם מלא באישיות וספור אישי, כל מפגש אתם זה כאילו אתם דניאל לארוסו ובאתם לשיעור "וואקס און וואקס אוף" אצל מיסטר מיאגי. בתור יליד שנות ה80 אישית נהנתי מכך מאוד.
הסיפור פשוט בבסיסו, אך המפתחת מצליחה להוציא מהפשטות הזו את המיטב.
נתחיל מהדיבוב: המשחק תומך במספר שפות, אבל היפנית היא זו שמצליחה לשאוב אותך באמת למחוזות המזרח הרחוק הקדום. האנגלית האמריקאית, לעומת זאת, נשמעת מנותקת לחלוטין מהתקופה.
וכמובן – אין סיפור טוב בלי נבלים ראויים. כאן נכנסת לתמונה חבורת "היוטיי סיקס". מלבד הראשון שמחוסל מהר מדי לטעמי, כל אחד מהם מביא משקל, אישיות ופרסונה שהופכים את המסע – כ־45 שעות אצלי – לכזה ששווה לעבור. אטסו לא בוחלת באמצעים: מניפולציות, תחבולות, וכל טריק מלוכלך בדרך אל המפגש הבלתי נמנע בין החרב שלה לצוואר שלהם.
העלילה מציעה כמה טוויסטים מוצלחים ודילמות מוסריות כבדות של חיים ומוות, רק חבל שסאקרפאנץ' לא נתנו לשחקן את זכות הבחירה – כמו בסיום הבלתי נשכח של Tsushima. ובכל זאת, הסיפור יציב, הדמויות נבנות היטב, והחבילה כולה מרגישה אמינה ומשכנעת.
מי ששיחק במשחק הראשון ירגיש מיד בבית – רק שהפעם במקום ארבעת מצבי לחימה מקבלים חמישה כלי נשק עיקריים: קטאנה, זוג קטאנות, חרב הודאצ'י, כידון יארי ושרשרת עם חרמש קוסאריגאמה. לכל כלי יש יתרונות משלו מול סוגי אויבים שונים, והמערכת מאלצת אתכם לגוון – לא באמת אפשר לרוץ על נשק אחד בלבד וחבל כי היארי היה הפייבוריט שלי.
ובכל זאת, מערכת הקרב כאן היא אחת מהמשומנות והממכרות שיצא לי לשחק. תלוי ברמת הקושי שתבחרו, יהיו לכם שלל הזדמנויות של "היי ריסק היי ריווארד". פרי מוצלח או התחמקות מושלמת ברגע האחרון מפעילים סלואו־מושן שגורם לכם להרגיש כמו פאקינג ניאו מהמטריקס. ולא משנה כמה פעמים זה קרה לי – זה פשוט לא נמאס.
מפעם לפעם יתלווה אליכם גם זאב, שיקפוץ לעזור בקרבות ואפילו יציל אתכם ממוות וודאי. זה נשמע מגניב, אבל בפועל מדובר יותר בגימיק מאשר במערכת אמיתית – אין עליו כמעט שליטה, ואין פיתוח רגשי משמעותי סביבו. וזה חבל כי לאנשים בדוק היה יכול להיות הרבה יותר קל להתחבר לסוג של כלב מאשר סוס. לסוס, אגב, אני מבטיח שתקשרו במהלך המשחק.
אני בחרתי לשחק על רמת Hard (אחת מתחת להכי קשה). אני לא מחשיב את עצמי לשחקן סולס מחונן, אבל אני אוהב אתגר שמכריח אותי ללמוד את היריב, והמשחק עושה את זה מצוין. לפחות עד לשני הבוסים האחרונים – שם הרגשתי שהוא פשוט מתעלל בי. מודה: בבוס האחרון נשברתי והורדתי את רמת הקושי. אחרת? כנראה שלא הייתי מספיק לסיים את המשחק כדי לכתוב את הביקורת הזו.
זהו המשחק הכי גדול והכי יפה בתולדות סאקר פאנץ'. אי אפשר שלא לעצור ולהתפעל מהנופים הפסטורליים של יפן – ובדיוק בשביל זה אלוהים ברא את ה־OLED וה־MiniLED. משחק שבקלות יכול לשכנע רכישת טלויזית High End.
האי עצמו מלא בפעילויות: קציצת במבו עם חרב, ציור, לימוד נגינה בשאמיסן, שחרור מוצבים, מסעות קרב לצד הזאב הנאמן שכם ועוד. אך שניים באמת בולטים מעל כולם – ציד הראשים ו־המקדשים.
ציד הראשים הוא הדרך המאתגרת והמספקת ביותר להרוויח כסף ולשדרג את הציוד. תתחקו אחר פושעים מקומיים ותתמודדו נגדם בדו־קרב אחד על אחד – בשלג עמוק, מתחת למפל, או ברחבה מלאה שלכת מתעופפת. כל קרב כזה הוא חוויה קולנועית צרופה והומאג לסרטי אקירה קורסאווה.
המקדשים, לעומת זאת, הם כמו מיני־הרפתקה בתוך ההרפתקה. טפסו על הרים, תתנדנדו בין עצים, תרדו מצוקים ותגלשו במדרונות – עד שתגיעו למזבח קטן עם נוף עוצר נשימה. שם תקבלו טוקן שדרוג יכולות שיגרום לכל המסע להיות סופר-שווה.
ישנם ארבעה מצבים גרפים לבחור מתוכם:
רזולוציה – תעדוף רזולוציה גבוהה בפריים רייט של 30fps.
ביצועים – תעדוף 60fps על פני רזולוציה
ריי טרייסינג – תאורה משופרת ב30fps
ריי טרייסינג פרו – מצב בלעדי לPS5 פרו עם ריי טרייסינג ב60fps.
אני שיחקתי על ה־Pro, ובכנות – נצטרך לחכות לניתוח של Digital Foundry כדי להבין לעומק את ההבדלים, אבל מניסיון אישי אפשר להגיד שהמשחק יציב להפליא. את הפעמים בהן זיהיתי נפילות פריימים אפשר לספור על יד אחת, אין מסכי טעינה בכלל, ו־Fast Travel מתבצע במהירות הבזק.
יש גם עוד כל מיני פיצ'פכעס נחמדים כמו "Kurosawa Mode" שצובע את המשחק בשחור לבן כהומאג' לאחד הבמאים היפנים המפורסמים – אקירה קוראסאווה. ויש גם את MIIKE Mode שגורם לכל התזות הדם להיות אובר-גרוטסקיות.
בשורה התחתונה: Ghost of Tsushima היה מצוין, ו־Ghost of Yotei נושף בעורפו. זו חוויה אמיתית – לא משנה אם שיחקת בקודם, אם אתה מעריץ של תרבות יפן או שפשוט בא לך קצת אסקפיזם מהמציאות של ימינו. הגף את התריסים, שים את הטלפון על DND, חבוש אוזניות ותתמסר.
מחיר המומלץ לצרכן בישראל הוא 329 שח
חלק מהתכנים באתר כוללים מעת לעת קישורים לתוכניות שותפים, שעבורם האתר מקבל עמלה עם רכישה בפועל.
עמלה זו איננה מייקרת את עלות הרכישה של המוצרים.
