בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי זוכה לפריחה יצירתית מבורכת. יוצרי הקולנוע הישראליים נזכרו שסרטים ישראלים יכולים להתעסק לא רק בצבא ובסכסוך הישראלי/פלסטיני, ולאט לאט הגיעו לבתי הקולנוע סרטים מז'אנרים קולנועיים שונים. לא רק קומדיות אלא גם אקשן, אימה, סרטי ילדים ואנימציה כחול לבן. אפילו הקומדיה הרומנטית, אחד הז'אנרים הפופולריים בקולנוע, הפתיע עם ארבעה סרטים שקיבלו ביקורות מעורבות ומכרו כמויות יפות של כרטיסים, אבל לא השאירו חותם של ממש. שמעתי קולגות שלי שאמרו ש"קומדיה רומנטית צריך לדעת לעשות" ושהוא "ז'אנר עם ספר חוקים". השבוע מגיע לבתי הקולנוע הסרט החדש "החבר השמן שלי", שכבר זכה בפרס "סרט הבכורה הטוב ביותר" ובפרס "השחקן הטוב ביותר" בפסטיבל חיפה האחרון. זהו סרט שנעשה בדיוק לפי ספר החוקים של הקומדיה הרומנטית, עם כל היתרונות והחסרונות שלו. ולמרות זאת, הוא מצליח להפתיע לטובה.
"החבר השמן שלי" שייך לתת הז'אנר של ה-friends zone החביב כל-כך על תסריטאים של סרטים מהסוג הזה, ומתעמק בשאלה הנצחית "האם גבר ואישה יכולים לנהל קשר חברי לחלוטין, גם כשצד אחד מעוניין ביותר מזה?". לא סתם כינו אותו "הגרסא הישראלית של 'כשהארי פגש את סאלי'. גיבורי הסרט הם ג'ימי (צחי סדן, התגלית של הסרט) ואליק (מי-רן מנקס המצוינת), שני צעירים שנפגשים במהלך תרגיל צבאי. הוא חייל שמן ומרושל, היא קצינה רזה ונאה. הם מבלים את הלילה ביחד, נפתחים זה לזו ונדלק ניצוץ. כשהתרגיל מסתיים ג'ימי מבקש מאליק את מס' הטלפון שלה ומקבל תשובה שלילית. הם נפרדים וכל אחד חוזר לבסיס שלו. כעבור כמה שנים הם כבר עמוק באזרחות ונפגשים במפתיע בתל-אביב. כל אחד מהם בשלב אחר בחיים, אבל אהבה משותפת לספרים מעירה מחדש את הניצוץ ומתפתחת ביניהם חברות, שעומדת למבחן כשג'ימי מתאהב באליק ומשתף אותה ברגשותיו. איך זה מתפתח? תראו את הסרט ותדעו.
במהלך השנים ראיתי הרבה סרטים מז'אנר הקומדיה הרומנטית. מחלקם נהניתי ומחלקםפחות. רובם היו הוליוודים ועשויים בדיוק לפי הספר. כלומר, הגיבורים נראים טוב מדי, מתמודדים עם אותן הבעיות והסוף תמיד צריך להיות טוב. "החבר השמן שלי" הוא אחד הסרטים היותר מציאותיים שראיתי, אולי בגלל העובדה שהוא מתרחש בתל-אביב והדמויות שלו הם פשוט אנשים רגילים כמו כולנו. בני אדם עם חלומות, תשוקות, מעלות ופגמים. והכל מוגש לנו בצורה יומיומית ואותנטית (צילומי הסרט אגב, התקיימו ללא נוכחות של מאפרת). הזדהיתי מאוד עם דמותו של ג'ימי ואת מה שקורה לו בחלק מהסצנות גם אני עברתי בנקודות שונות בחיי (זה בדיוק הזמן לציין שיש סצנות בסרט שיכולות להוות טריגר לאלו שמתמודדים עם דימוי גוף וערך עצמי נמוכים). הסרט עובד בעיקר בגלל המשחק הטבעי של השחקנים. צחי סדן מעולה בתור ג'ימי ובעזרת משחק פיזי מצוין (שימוש בגוף ובהבעות פנים), הוא מגלם אותו בתור מישהו שכל גבר יכול להזדהות איתו. את אותו הדבר אפשר לכתוב גם על מירן מנקס, שמגלמת את אליק ברוגע ובלי להתאמץ בכלל ורואים את זה. הכריזמה הטבעית של שניהם נשפכת מהמסך, הכימיה בין שניהם וגם בין שאר השחקנים בקאסט עובדת מעולה וגורמת לדיאלוגים ולבדיחות להישמע אמינים, זורמים ומצחיקים.
לא אשקר, לא הכל עובד כמו שצריך. יש לסרט מסר מאוד חזק "שאם לא נאהב ונהיה שלמים עם עצמנו, לא נוכל לאהוב אנשים אחרים", אבל עד שמגיעים אליו עוברים דרך ארוכה ביחד עם הדמויות. הסרט רובו נחמד ומצחיק. היו סצנות שהצליחו לקווצ'ץ' את הלב ולהעלות איזו דמעה או שתיים, והיו גם בודדות שלא ממש פגעו במטרה. גם הצילום והתאורה לא היו אחידים והיו כמה סצנות שהתמונה שלהן הייתה מגורענת ולא ברורה. זה הרגיש לי כמו נסיעה בכביש ריק, אבל מלא בבאמפרים שמאטים את הנסיעה. שיוף וליטוש של העלילה והמסר הסופי היה הופך את "החבר השמן שלי" מסרט חמוד לאללה לסרט ממש טוב.
ולסיכום. למרות הבאמפרים שבדרך, הנסיעה הייתה כיפית ו"החבר השמן שלי" לא נופל מקומדיות רומנטיות אחרות שראיתי בשנים האחרונות. אלא להיפך, הוא עולה עליהן. אופציה טובה לדייט או לערב עם החברים/חברות.
בקיצור – כדאי לראות.
"החבר השמן שלי" – ישראל 2022. 81 דקות. בימוי: גודיס שניידר. תסריט: גודיס שניידר, ליאת אלקיים. שחקנים: צחי סדן, מי-רן מנקס, אסף פרי, אפרת ווינטראוב.




