הבהובי מחשבות: פרק 2 – זה לא תל אביב פה הוושינגטון הזה

פרק שני בעלילותיה של מעין בבירת אמריקה הצפונית, בו תבלה עם סוכריות מאירות אדומות, תפגוש את בעלי ההישגים: האחראי על ...

14:00
  /  
27.10.2012
  
מאת: מעין קמחי
האקדמיה להישגים – ערב ראשון

נתחיל מלמעלה, מחשבות ברומו של עולם

את רוב הערב הראשון וגם זמן לא מועט מהיום השני ביליתי בלנסות להבין איך בדיוק הגעתי לפה. מהר מאוד הסתבר לי שזו שאלה שגורה, רוב המוזמנים פה לא בדיוק יודעים מה הם בדיוק עשו כדי להיות מוזמנים. האקדמיה להישגים חוגגת השנה יומולדת חמישים, אי אפשר להגיש מועמדות אליה אלא רק להיות מוזמנים על ידה. המטרה שלה היא לחלוק כבוד לבעלי הישגים ששינו ומשנים את פני העולם בתחומים שונים ולעודד צעירים מבטיחים  לנסות ולהגיע להישגים כאלו בעתיד. מישהו אי שם כנראה חשב שאני "צעירים מבטיחים" שכאלה והנה, לכבוד יומולדת 31 שלי מצאתי את עצמי יושבת בתוך בית הנבחרים האמריקאי, יושבת בטעות בצד הרפובליקני של החדר (באתי לא מוכנה, אני מודה…) שורה רביעית מאחורי המיקרופון ובוהה בהשתאות בדגל ארה"ב שתלוי מאחורי השולחן ורק לפני כמה עשורים טייל להנאתו בירח. אבל לפני שנגיע לצד הרפובילקני של העניין, אני אתחיל מהתחלה.

איך בדיוק זה קרה, או מה בדיוק עשיתי שזה מגיע לי אני לא יכולה להציע כאן מעל דפים אלו. לא בשל צניעות מיותרת חס וחלילה, אלא בורות מבורכת. פשוט אין לי מושג. מבחינתי מדובר על שילוב של הזדמנויות בחיים, כאלו שטרחתי לאמץ בשתי ידיים אפילו כשלא ידעתי מה בדיוק יצא לי מהן ובעיקר הייתי עסוקה בלהנות מהדרך. וכמובן, מזל. ולא מעט ממנו. אף פעם אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה.

ערב ראשון, 24.10.2012

בו נמצא הבית הלבן במרחק יריקה

בשעות הערב לבשתי את מיטב מחלצותי (אם נודה על האמת את מיטב מחלצותיה של חברתי שיודעת להתלבש בבגדים מחוייטים, כי לי כאמור כמעט ואין כאלה), לא לפני שבהיסטריה של הרגע האחרון בארץ לקחתי את כולם  לגיהוץ מקצועי ב-DCE בדיזינגוף סנטר שלשמחתי גם הצליח לקפל את הכל ככה שלא הייתי צריכה לנסות ולהבין איך לגהץ פה דברים.

נשמע מטופש? אני איתכן, אבל ברומא התנהגי כרומאית ובניגוד לארץ, בכל מקום אחר בעולם ובייחוד בארה"ב, יש חשיבות מאוד גדולה למה שאנשים לובשים ואיך שהם נראים. רק כדי להבהיר את עומק הצרה, בלו"ז שקיבלנו היה סימון של כוכביות ליד כל אחת  מהפעילויות עם הסבר לדרך שבה צריך להתלבש. 

 

 

קוד הלבוש המוקפד באקדמיה, רק לא בישראל

את הדרך למקום של הכנס (בלוק אחד מהמלון שבו אני מניחה את ראשי בלילה) ליוו סוכריות ענק, אדומות מוארות. גאדג'ט כנסים מעולה לדעתי שאפשר לאמץ להבא גם לארץ. כדי שחס וחלילה לא נטעה בדרך ונגיע לכנס אחר. 

 סוכריות אדומות וענקיות מאירות לי את הדרך

במלון חיכו לי אנשים בחליפות, נשים בשמלות, הרבה מאוד חיוכים ועוד 90 מתרגשים אחרים בגילי פחות או יותר. הנאומים התחילו מיד, לא לפני שכוס יין מבעבע מצאה את דרכה לידי ממגשו של בחור עם פפיון שחור וחליפה לבנה. הנאומים כמובן ניסו לשפוך קצת אור על ההתכנסות הזו, אבל כל מה שאני הצלחתי לעשות היה לבהות בבית הלבן שנמצא ממש מתחת לחלון. ווין ר. ריינולדס, בנו של מייסד האקדמיה והמוביל שלה כיום הודיע בחגיגיות שאנחנו כאן פשוט בגלל שאנחנו ה" trouble makers" של הדור שלנו. אני?! צרות??? 

מיד אחריו עלה לדבר דונאלד גראהאם מהוושינגטון פוסט שמכר אי שם בעברו את NewsWeek (ובדיוק בזמן הנכון) וטען, כנראה שבצדק, שלעולם לא נדע בדיוק מה קורה פה, את מי אנחנו הולכים לפגוש במהלך היום ואיך כל השבוע הזה ישפיע עלינו בעתיד. ב-2005 נפגש גראהאם עם סטודנט צעיר והזוי (להגדרתו), מאלו שכששואלים אותם שאלה צריך לחכות כמה דקות עד שמקבלים תשובה. אז הוא שאל אותו שאלה כשהגיע לפגישה בנוגע להשקעה אפשרית במיזם שלו, הבחור השתהה עם התשובה. בזמן הזה תהה גראהם אם הבחור הצעיר בכלל שמע אותו או שאולי משהו לא בסדר איתו. בעוונותיו, מסתבר שהבחור הצעיר פשוט מאוד טרח לחשוב לפני שהוא ענה, משהו שכבר לא עושים בימינו, בטח לא מישהו בגילו. זה היה מארק צוקרברג. מר. גראהאם הפך להיות בעל מניות מאושר בחברה שלימים הפכה להיות ספר הפרצופים הידוע לשמצה. 

ההבדל העיקרי בין מארק ליזמים אחרים לדעתו של גראהאם היא החשיבה לרחוק, האסטרטגיה. כשגראהאם הציע להתחיל למכור שטחי פרסום ולבנות מודל עסקי עוד ב-2005, כשפייסבוק היתה נפוצה רק ב-30 קולג'ים בארה"ב, צוקרברג מצידו הודיע שהוא מעוניין קודם כל לפרוץ בכל הקמפוסים בארה"ב, לעקוף את כל מי שמנסה לקבל נתח שוק. אחרי שהוא יעשה את זה, הבטיח צוקרברג, כספי הפרסום כבר יגיעו מעצמם. גראהאם הודה שהוא יצא מהפגישה מבוייש על כך שהוא בכלל הציע הצעה כזו בזמן שדווקא הילדון שמולו הוא זה שחולם בגדול.

שר ההגנה והמודיעין 

אחרי כשעתיים הנאומים ולחיצות הידיים המאוסות פסקו והתיישבנו לאכול ארוחת ערב. למרות שחלקכן יקנאו סביר שהשאר לא יוכלו להתמודד עם התמונות אז אני אחסוך אותן מכן, אבל אני כן אציין שכל מה שהיה על הצלחת שחה/שט פעם בים. בעודי מנסה נואשות להבין איך אני מתמודדת עם הצבתות שבוהות בי בתוקפנות מהצלחת, הבחנתי מהשולחן לידי בפרצוף מוכר שמחייך אליי באמירת שלום כללית. חייכתי חזרה בנימוס אמריקאי מהוקצע וחזרתי לצלחת, מתייעצת עם הבחור שלידי לגבי איך בדיוק אוכלים את זה. 

 

הבחור המחוייך קם בינתיים מכסאו ואז נפל לי האסימון, זה היה ליאון פאנטה, שר ההגנה האמריקאי. מסר יחיד היה לו באותו ערב, שנכון מאוד גם למדינתו הקטנה לקראת מערכת הבחירות הקרובה- כשמישהו נבחר, ימין או שמאל, הוא צריך לנהל את המדינה. To Govern. כל השאר כבר לא משנה. את ליאון עוד אפגוש פה בהמשך, אבל נגיע לזה כבר בפוסט הבא. מיד אחריו קם מכסאו הדירקטור של ה-CIA, דיוויד פטרייאס שהוביל את התקיפה בעיראק ואפגניסטן והיה בן האחראים לתפיסתו של בן לאדן. פטרייאס דיבר על החשיבות שבשירות הציבור. הוא הוסיף ואמר שלדעתו, הדרך שבה אנחנו בוחרים לעשות זאת, היושבים בקהל, עם טכנולוגיה ויזמות חשובה לא פחות. אני רק רציתי לשאול אותו מה בדיוק קורה עם איראן, אבל הוא חזר לשבת וללעוס את בעלי הצבתות שבצלחת שלו. 

אבל… ותמיד יש אבל… 

העושר שהיה מסביבי ללא ספק זר לי, לא שחסר לי מעולם דבר ובכל זאת אני לא רגילה לנוף הזה, לחליפות האלו, לזהב על הצלחות ולאוכל המפונפן. אני תוהה אם בעצם יש בזה צורך וחשובים ומכובדים יהיו האנשים פה ככל שיהיו. כנראה שאני אאלץ לתת למחשבה הזו לחלחל לפני שאני מחליטה אם כן או לא. בינתיים, זה רק הערב הראשון, יש עוד שלושה ימים לפני… אני הולכת לעבור על כמה מיילים וציוצים ולקום מחר יום חדש. נתראה שם (אם הוריקן סנדי תואיל בטובה לא להגיע לוושינגטון בימים הקרובים).


הפרק הראשון: הבהובי מחשבות: זה לא תל אביב פה הוושינגטון הזה

לדיון בנושא: הבהובי מחשבות: פרק 2 – זה לא תל אביב פה הוושינגטון הזה


14:00
  /  
27.10.2012
  
מאת: מעין קמחי

1