סטריאו עילית עם Quad Elite

רכיבי ההגברה האיכותיים של מותג העל הבריטי QUAD ידועים כבעלי הגברה נקייה להפליא ועם זאת חמה ומפורטת בעולם האודיו היוקרתי. האם זה ...

7:00
  /  
02.07.2012
  
מאת: אור טמיר

הקדמה

QUAD הינה חברה אודיו בריטית המוכרת במחוזותינו בעיקר בזכות הרמקולים שלה, הנחשבים למאוד מוסיקליים, מסדרות ה-L וה-L-ite. בתחום ההיי-אנד החברה ידועה בזכות הרמקולים האלקטרו-סטאטיים שלה מסדרת ה-ESL, אך מסתבר שיש לה עבר עשיר הרבה יותר, וכן מבחר גדול של מוצרים החורגים הרבה מעבר לתחום הרמקולים וכוללים גם מגברים (סטריאו בלבד), נגנים ושאר עזרים (כבלים, מתלים, מדפים וכיו'"ב…).
QUAD הוקמה תחת השם S.P. Fidelity Sound Systems ב-1936 בלונדון ע"י פיטר ווקר, ומטרתה המקורית הייתה ייצור מערכות כריזה (רמקולים ומגברים לשימוש בחוצות העיר). המפעל נפגע קשות בהפגזות במהלך מלחמת העולם השנייה, ועם סיומה עבר ווקר להאנטינגדון שליד קיימברידג' והחליט לשנות את ייעודו ולהתמקצע בתחום ההיי-פיי הביתי. כדי לסמל את השינוי הזה, הוא השיק מחדש את החברה תחת השם QUAD, ראשי תיבות של Quality Unit Amplifier Domestics. כפי שניתן להבין מהשם, הייעוד המקורי של החברה היה להתמקד דווקא בתחום ההגברה.
ואכן, בשנותיה הראשונות שקדה QUAD כמעט אך ורק על ייצור מגברים. ניצנים של מפנה הופיעו בשנות החמישים, אז השיקה QUAD רמקול ראשון מתוצרתה. ב-1957 המפנה הפך למהפכה של ממש, עם השקת הרמקול האלקטרו-סטאטי הראשון בעולם, ה-ESL, שנשאר בייצור רציף במשך כ-40 שנה עקב הביקוש האדיר שנוצר לו! רק בתחילת שנות השמונים השיקה החברה מחליף ראוי ל-ESL המקורי שלה, ולמעשה היום החברה מייצרת בסך הכל את הדור רביעי לרמקול המקורי שלה.

 

ב-1995 החברה נרכשה ע"י קבוצת וריטי, שחולשת גם על המותגים Mission ו-Wharfedale. למותר לציין ש-QUAD נחשבת למותג הבכיר והיוקרתי ביותר מבין נכסי קבוצת וריטי, ולמעשה היא החלה לייצר את הרמקולים "הרגילים" מסדרה L ו-L-ite המוכרים קצת יותר לציבור הישראלי רק בעקבות הרכישה.
במקביל לייצור רמקולים, QUAD המשיכה לייצר מגברים (פרה, פאוור ואינטגרייטד, מונובלוקים וסטריאו), מקלטי רדיו, נגני CD וכו'… עד 1966 החברה התמקדה במגברי שפופרות, אך לאחר מכן החלה לייצר מגברים טרנסיסטוריים, והמייסד פיטר ווקר פיתח בעצמו פטנט ייחודי בתחום ההגברה הנקרא "Current Dumping" ומשמש את החברה במגברי הכוח שהיא מייצרת עד היום.
בגדול, המטרה של מגבר כוח היא לקחת דגימת סאונד חלשה יחסית, ולהגביר אותה לעוצמה שניתן יהיה להניע באמצעותה רמקולים. הסיגנל המקורי מגיע לרוב מקדם-מגבר, שהטיפול שלו בסיגנל נחשב ליותר איכותי, ולכן המטרה המוצהרת של מגבר כוח היא לספק הגברה ניטרלית ככל האפשר. הפטנט של ווקר היה להשוות את הסיגנל המקורי הנכנס למגבר הכוח מהקדם מגבר לסיגנל המוגבר רגע לפני שהוא "עוזב" את מגבר הכוח לעבר הרמקולים, ולקזז את כל הפערים בין שני הסיגנלים, כך שהסיגנל המוגבר יהיה זהה ככל הניתן לסיגנל המקורי.
שיטת ההגברה הזאת הבטיחה תוצאות הרבה יותר איכותיות וזכתה להכרה רשמית ע"י לא פחות מאשר מלכת אנגליה ב-1978, כאשר QUAD זכתה לציון לשבח על פריצת הדרך הטכנולוגית שעמדה בבסיס עקרון ה-Current Dumping של ווקר. כאמור, QUAD בעצמה מייצרת עד היום מגברי כוח המשתמשים בפטנט הזה, והם אף משוכנעים שהתוצאה בפועל היא כל-כך נקייה, שלמעשה לא ניתן להבדיל בין מגברי הכוח השונים של החברה אם מריצים את כולם באותם תנאים – החברה הזמינה מבקר אודיו חיצוני בשנות השמונים כדי לבצע מבחן עיוור בין המגברים שלה, והוא נוכח לדעת שבאמת כך הדבר!

רכיבים

בסקירה זו אתמקד בכמה מרכיבי הסטריאו של החברה, מסדרת ה-ELITE החדשה יחסית, שהחליפה את סדרת ה-"99" המיתולוגית של החברה ונחשבת לסדרה האיכותית ביותר של החברה כיום. סדרת הרכיבים הזאת כוללת מאפיין מיוחד והוא ה-QUAD Link: כבלי אינטרקונקט ייעודיים שנראים קצת כמו הכבלים הסריאליים עם 15 פינים שבאמצעותם חיברנו כל מיני רכיבים למחשב (ג'ויסטיק למשל) לפני עידן ה-USB, ושלא רק מעבירים אינפורמציה על סיגנל האודיו מהמקור למגבר הקדם ולמגברי הכוח, אלא גם לשליטה טובה יותר בכלל המערכת (לדוגמה, הדלקת נגן ה-CD מדליקה אוטומטית את ההגברה, תפעול נגן ה-CD מהשלט של הקדם-מגבר וכו').


ה-QUAD Link

הרכיבים שנסקרו הם:

  • מגבר קדם סטריאו מדגם Elite PRE
  • זוג מונובלוקים מדגם Elite MONO
  • נגן CD מדגם Elite CDS

 


ה-ELITE PRE

ה-ELITE PRE כולל שלוש כניסות סטריאו סטנדרטיות, כניסה/יציאה לטייפ, יציאה רגילה אחת ויציאת QUAD Link אחת ופונו סטייג' (MM/MC). ה-ELITE PRE כולל מספר פונקציות מעניינות שמטרתן לשנות גוון הסאונד עפ"י העדפות המשתמש:

  • Tilt – מעין "loudness למתקדמים" הנותן 6 מצבים שונים של הגברה או הנחתה של הסיגנל בקצה העליון והתחתון של טווח התדרים (פלוס/מינוס 3dB בצעדים של 1dB).
  • Bass Contour – שני מצבי ניהול באס ייעודיים, אחד הנקרא LIFT אשר מגביר את את התדרים הנמוכים שבין 15-300Hz בעד 4.5dB, והשני הנקרא CUT אשר מנחית את כל התדרים מתחת ל-30Hz ב-4.5dB, ומשם מנחית בהדרגתיות הולכת ופוחתת את התדרים שעד 300 הרץ.
  • Treble Filter – מנגנון שליטה בהקלטות/מקורות הניחנים בבהירות גבוהה, אשר "מגלגל" ומעדן את התדרים שמעל 7Khz כך שהם יישמעו פחות צורמים.


ה-ELITE CDS

ה-ELITE CDS כולל יציאת סטריאו סטנדרטית אחת, יציאה אופטית דיגיטאלית אחת ויציאת QUAD Link אחת. מבחינה פונקציונלית זהו מכשיר די בסיסי, המאפשר Program ו-Repeat (אך לא Shuffle) ואפילו Trick Play, אבל הכי חשוב: ניתן לפתוח את המגש דרך השלט! יש לו שעון מאסטר פנימי למיזעור ביות Jitter וממיר DAC איכותי של Crystal עם יכולת דגימה של 24 ביט ו-192KHz המאפשר גם Upsampling של מקורות פחות איכותיים.


ה-ELITE MONO

ה-ELITE MONO הוא מגבר כוח המגביר רמקול בודד. יש לו כניסת LINE-IN מונו, כניסת QUAD Link, חיבורי 5Way מתברגים מסיביים למראה לרמקולים, שניתן להדק לתוכם כבל חשוף, או להכניס לתוכם מחברי בננות. אני ניצלתי את ההזדמנות להתחדש במחברי בננות איכותיים לקראת החלפות הכבלים הרבות שצפיתי כחלק מהסקירה שלפניכם, ואני יכול להעיד שהחיבור היה טיפה קשה בהתחלה, אבל בהחלט טוב מאוד.
חשוב לציין שבזכות החיבוריות העדיפה שמאפשרת מערכת ה-QUAD Link (אשר מספקת גם הפרדת ערוצים מלאה למערכת 5.1), יש ל-ELITE MONO בורר ערוצים המאפשר להשתמש בו למטרת חיבור מערכת סראונד 5.1 מלאה. כך ניתן להגדיר לכל מגבר איזה רמקול הוא בעצם מגביר במערכת סראונד 5.1, מה שמקל על זיהוי בעיות בהגברה, ועל התאמת מגברים לרמקולים: ערוץ 1 מיועד לרמקול קדמי שמאלי, ערוץ 2 לקדמי ימני (הגדרות המתאימות גם לסטריאו מן הסתם), ערוץ 3 לאחורי שמאלי, ערוץ 4 לאחורי ימני, ערוץ 5 לסנטר וערוץ 6 לסאב.

 
הסטאפ והרמקולים

הרכיבים הנ"ל חוברו באמצעות כבלי Pureflow Silverlink (גידי נחושת נטולי חמצן ומצופים כסף) של חברת מוניטור אודיו לשני זוגות שונים (כל פעם זוג אחר) של רמקולים של מוניטור אודיו: הברונזה B4 הוותיקים שלי (שאוטוטו חוגגים עשור!), והסילבר RX8 שבדיוק היו אצלי בבדיקה גם הם.
חלל ההאזנה היה סלון ביתי סטנדרטי עם ויטרינה למרפסת וצד אחד פתוח לפינת אוכל ללא טיפול אקוסטי מיוחד (מלבד שטיח, וילונות ותמונה גדולה על הקיר האחורי). המרחק בין הרמקולים עמד על כ-3 מטר, והמרחק של הרמקולים מעמדת ההאזנה עמד על כ-3.3 מטר – לא משולש שווה-צלעות, אבל הכי קרוב שאפשר בהתחשב באילוצים.

קטעים נבחרים

הטעם המוסיקלי שלי די אקלקטי, ולצד להקות רוק-פופ כמו R.E.M. וקולדפליי אפשר למצוא באוסף הדיסקים שלי גם חומרים "כבדים" יותר של סאונדגארדן ואודיוסלייב, "אלטרנטיביים" יותר של רדיוהד ופרל ג'אם, "קלאסיים" יותר של קינג קרימזון מחד וריי צ'ארלס מאידך, ואלקטרוניקה על שלל סוגיה, ממורצ'יבה ואייר הקלילים יחסית, דרך אנדרוורלד וכמיקל בראדרס ש-"נותנים בראש" ועד מאסיב אטאק ופורטיסהד שמטביעים הכל בבס עמוק עמוק…
למרבה השעשוע, ביליתי לא מעט זמן בהכנת פלייליסט לביקורת זו, והתאפסתי על משהו כמו 10 דיסקים, אבל בערך דקה אחרי שהדלקתי את הרכיבים והתחלתי לשמוע את הדיסק הראשון, עצרתי את המוסיקה והלכתי להביא עוד עשרה דיסקים (כולל מוסיקה קלאסית שאני לא שומע כמעט אף פעם בבית), פשוט כי פתאום רציתי לשמוע דרך המערכת הזאת את ה-כ-ל..!

לצערי, לאחר כמה שבועות של הנאה צרופה, נגן ה-CD של קוואד הפסיק לשתף פעולה, ולכן הביקורת להלן תתמקד בעיקר ברכיבי ההגברה – יחידת ה-PRE וזוג מגברי ה-MONO.

באטמן – פסקול הסרט

כשטים ברטון נתבקש אי-שם בשלהי שנות השמונים לביים עיבוד קולנועי לקומיקס האלמותי באטמן, הוא פנה לפרינס וביקש ממנו לתרום כמה שירים לסרט. פרינס היה באמצע פרוייקטים אחרים באותה תקופה אבל הוא עצר הכל, נכנס לסטודיו ויצא משם עם אלבום באורך מלא בקיץ 1989, במקביל ליציאת הסרט לאקרנים. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ונשאר שם במשך 6 שבועות ברציפות, ומכר בסה"כ למעלה מ-4 מיליון עותקים.
המיוחד בפסקול שיצר פרינס הוא שהוא בא ממש אחרי פרויקט Purple Rain שלו, שבו הוא פחות או יותר הגדיר מחדש (שלא לומר המציא) את מושג ה-Fאנק… למרות זאת, פרינס הצליח לייצר מסכת מוסיקלית המתכתבת פשוט נהדר גם עם הסרט של ברטון, גם עם הקומיקס המקורי וגם עם השחקנים עצמם, תוך שהוא מזריק מנה גדושה של האגו הידוע לשמצה של פרינס…
זה דיסק רפרנס ברפטואר שלי, ובעשרים ומשהו שנים האחרונות מצאתי את עצמי מאזין לו שוב ושוב (ושוב!) וכל פעם מתמוגג מחדש מהגאונות של היוצר המיוחד הזה. ספציפית, הוא מצליח באלבום הזה לשלב כלי נשיפה חמים ובהירים עם הגיטרה החשמלית הנהדרת שלו, כלי הקשה שונים ומשונים ולא מעט עבודת סינתיסייזר, כולל סימפולים של קטעי דיבור מהסרט.
אני אוהב לשמוע את כל הדיסק כמובן, אבל בשביל הביקורת הזאת התמקדתי בקטעים הכי מורכבים ומאתגרים, ובפרט בשירים הבאים:

Partyman – חטיבת הקצב הגרובית עושה יופי של עבודה במתן הטון בקטע ה-Fאנקי הזה הכולל לא מעט עבודת בס שמתפזר יפה על פני הבמה מבלי לאבד דיוק כלל, והרבה עבודה מאוד מחושבת עם מיקום הכלים במרחב הסטריאופוני. ה-קוואד עושה יופי של עבודה עם הפרטים, ומצליח לשמר את המיקום של התוף מעט ימינה מהמרכז, בעוד הקלידים נוטים בבירור שמאלה. הכל נמצא בדיוק במקום, ונשמע כאילו כל ההרכב של פרינס יושב ממש מול המאזין. תענוג!

Scandalous – הפעמון הפותח את הקטע הזה צלול בצורה בלתי רגילה, והמגבר מצליח לעשות עבודה נהדרת עם הרזולוציה של הצלצול, בעוד הוא מאותגר בו-זמנית ע"י בס פאנצ'י. פרינס עושה פה קונצרט של בנאדם אחד עם הקול הפנטסטי שלו – לפרקים עולה גבוה כמו ב-Kiss האלמותי, ולפרקים יורד נמוך כמעט כמו בארי ווייט. קטע R&B סקסי בטירוף שמרוויח עוד קצת Oomph בזכות העיבוד החמים של הפרה של קוואד וההגברה הנקייה והעוצמתית של המונובלוקים.

Batdance – כנראה הקטע המפורסם ביותר מתוך הפסקול, ולמרות שיש שחושבים שהוא גם עמוס וגם מאוס, אני אישית מת עליו בזכות היכולת של פרינס לכלול כל כך הרבה סגנונות שונים ברצועה אקלקטית אחת. מתחילים בגיטרה חשמלית אגרסיבית, ממשיכים לצחוק המטורף של הג'וקר – הלא הוא ג'ק ניקולסון המשוגע לא פחות מהדמות שאותה הוא גילם – ומשם ממשיכים לשילוב פנטסטי של תופים, קלידים וחשמלית. השילובים החוזרים ונשנים של דגימות דיאלוגים מהסרט, יחד עם קצת שירה של פרינס, הסינתיסייזר והתופים, עד לסולו חשמלית קטלני המזכיר לנו שפרינס הוא אולי לפני הכל גיטריסט מחונן, מכניסים אותנו לקצב פנטסטי… ואז פתאום הכל נעצר עם סימפול של "stop the press" שאומר הג'וקר כשהוא רואה את קים בייסינג'ר בפעם הראשונה, ואנחנו גולשים לקטע Fאנקי הרבה יותר איטי (והרבה יותר סקסי) שנכנס ישר לאגן של כל מי ששומע אותו. אבל בדיוק כשכולם נכנסים לקצב, פרינס מערבב אותנו שוב ולוקח אותנו לקליימקס הרבה יותר אגרסיבי, בשילוב עם מקהלת גוספל(!) שנגמר באותה פתאומיות שבה הוא מתחיל, במילה אחת: stop.

את הפיסקה הנ"ל כתבתי תוך כדי האזנה – הקוואד עומדת בכבוד רב בכל העומס המוסיקלי הזה ובשינויי הסגנונות והמקצבים החדים, ואין שום רגע שמרגיש כאילו זה יותר מדי בשבילה או בשביל האוזניים שלי – עדי כדי כך שאני מסוגל לתרגם את מה שאני שומע למילים בלי לעצור ובלי להתבלבל – תענוג צרוף!

U2 – Pop

אני לא מעריץ גדול יותר מדי של U2, אבל איכשהו הצלחתי לאסוף לא מעט דיסקים שלהם לאורך השנים. מהקלאסיקות הפולקיות המוקדמות, דרך יצירת המופת המהפכנית שהיא אכטונג בייבי (שכמעט הביאה לפירוק הלהקה), הצלילה לאלקטרוניקה, והלידה מחדש כמפלצת פופ שלא מפסיקה למלא איצטדיונים בכמה מההופעות החיות הכי מרהיבות שיצא לי לראות.
עם כל הכבוד (ויש לא מעט…), U2 "שלי" היא זאת שמייד אחרי אכטונג בייבי. להקת הפולק-רוק הנאיבית מעט שעברה דרך הגלגל הבוער של האלקטרוניקה ומכונות התופים בהנחייתו של המפיק האגדי בריאן אינו והחליטה "ללכת לאיבוד" לעוד כמה שנים על קו התפר שבין פופ לאלקטרוני באלבומים הבאים: Zooropa ו-Pop, שאיכשהו לא מעט אנשים נוטים לשכוח מהם – מצד שני, איך אפשר לשכוח קלאסיקות כמו Numb מצד אחד ו-Discotheque מצד שני?
מה שמדהים ב-Pop הוא שלמרות השם הבנאלי והסכריניות של Discotheque ו-Staring At The Sun, הוא בעצם אלבום די אפל המדבר לא פחות על הרקב שמאחורי המתיקות האמריקנית המעושה והסינתטית. זה מורגש במיוחד ברצועות עתירות באס אימתני בשילוב עם הקול של בונו, שמצליח ממש להיות פה שחקן קולנוע עם הרגשות שהוא מצליח להעביר בשירים מסויימים.

חביבים עלי במיוחד הקטעים הבאים:

If God Will Send His Angels – בלדה איטית מאוד המתכתבת מעט עם סגנון הקאנטרי הכל-אמריקני, וכוללת תוף באס די עמוק ודי מחוספס. הקוואד מצליחה להעביר את המרקם הגס הזה של הבאס בצורה פנטסטית, ובמעבר מהפזמון לבית השני היא משתלבת בצורה פשוט פנומנלית עם הגיטרה באס הרכה וחלקה הרבה יותר. ההפרדה הנקייה כל-כך של הפרה בין גוונים שונים של צלילים בתדרים מאוד קרובים שוב מצליחה להפתיע אותי, והמונובלוקים שוב הצליחו להעביר הכל בעוצמה מאוד מרשימה – שהרשימה אותי אפילו יותר כשהאזנתי לקטע הזה ברבע לשתים עשרה בלילה בחצי מהווליום שאני בד"כ מאזין לו..!

The Playboy Mansion – למרבה השעשוע, שיר שאני בעיקר אוהב בזכות המילים שלו, מה שתמיד מזכיר לי את הבדיחה על ההוא שקונה פלייבוי בשביל המאמרים קריצה. מעבר למילים, יש כאן מלודיה מאוד נעימה המחברת את החשמלית של "הקצה" עם הבאס הרך והמלטף של אדם קלייטון וריף תופים די בסיסי שכנראה הוקלט על מכונה. המילים מצליחות ממש לרחף מעל המנגינה ולהתבסס איפשהו די גבוה במרכז החדר, וכל התוצאה מאוד מרשימה, דווקא בגלל שמדובר בשיר שעל פניו נשמע קליל, אבל שהמסר שלו די ציני ואפל, על כל הבלונדיניות האומללות שחושבות שהן יברחו מהצרות שלהן אם הן רק יורידו את הבגדים מול המצלמות של האשמאי הזקן שגר באחוזת פלייבוי.

Garbage – Version 2.0

ישנם דיונים לא מעטים בקרב אודיופילים בנוגע לדיסקים הנחשבים איכותיים במיוחד מבחינת ערכי ואיכות ההפקה. אני לא מתיימר בכלל להיות מבין גדול בנושא, אבל נראה לי ש-"להקה" שהיא בעצם פרוייקט של 3 מפיקים ועוד זמרת אחת כנראה תוציא דיסקים שבהם איכות ההפקה לא מוטלת בספק…
גארבג' נתפסים בד"כ כפופ-רוק די בנאלי והרקע ה-"הפקתי" של חברי ההרכב לעיתים עומד להם לרועץ בקרב המבקרים. אני אישית חושב שיש להם דווקא כמה שירים לא רעים בכלל, והחביב עלי מבין כולם הוא (עוד) קטע קצבי אך אפל למדי בשם Hammering In My Head, שהאמת שבכלל לא נשמע שייך לאופי הטיפה מתקתק של האלבום ככלל. זהו קטע די אינטנסיבי עם הרבה שכבות צלילים שונות ולא מעט עיבודים אלקטרוניים, אבל גם עם שינויי קצב די דרסטיים, ומניפולציות ווקאליות די מרשימות של שירלי מנסון. גם כאן הקוואדים מתעלים מעל כל המורכבות ומצליחים להציג את השיר בצורה מאוד מדוייקת ויותר ניטראלית ממה שחשבתי שאני אשמע ממערכת שעד לרגע זה הייתה בעלת גוון הרבה יותר חמים – אולי בגלל שזה דווקא קטע די קליני, כך שהחמימות הטבעית של הקוואד דווקא מנטרלת את הקרירות של ההפקה המקורית ומביאה תוצאה הרבה יותר מאוזנת.

Audioslave – Out Of Exile

אחד האלבומים האהובים עלי ביותר בשנים האחרונות – קצת קשה להאמין שהוא איתי כבר כמעט שבע שנים..!
אודיוסלייב היא אחת מלהקות העל (supergroups) שיצאו מעולם המטאל בתחילת ואמצע שנות האלפיים בניסיון להחיות ז'אנר שהיה מאוד פופולארי בעשרים-שלושים השנים האחרונות של המאה העשרים, אך סבל קשות מההשתלטות של ההיפ-הופ והמוסיקה האלקטרונית על המיינסטרים מחד, ושל השפעות חזקות יותר של אלקטרוניקה, פולק וקאנטרי על הסצינה האלטרנטיבית… Velvet Revolver של סלאש מרובים ושושנים כנראה זכתה ליותר פרסום מאודיוסלייב, אבל לעניות דעתי השילוב של הנגנים המחוננים של Rage Against The Machine יחד עם אחד הסולנים האהובים עלי בכל הזמנים – כריס קורנל הידוע בעיקר בזכות סאונדגארדן (ומוכיח גם כאן שהדבר הכי טוב לקריירה שלו זה להקיף את עצמו במוסיקאים אחרים ולא להביך את עצמו באלבומי סולו חלשים…)
הקול האדיר של קורנל, יחד כשרון הכתיבה המדהים שלו, חוברים להשראה המחתרתית משהו של חברי Rage וכן לריפים הפסיכיים (במובן הטוב של המילה) של טום מורלו הגיטריסט, הידוע גם בכינוי The Nightwatchman, ובאלבום השני של ההרכב (מתוך 3 שהם הוציאו ביחד בסה"כ) הם מגיעים לעניות דעתי לפסגת היצירה המשותפת שלהם.
זהו עוד אלבום שאני באמת אוהב פחות או יותר את כל השירים בו, אז גם כאן החלטתי להתמקד באלה שעיני לפחות קצת יותר מאתגרים את המערכת:

Be Yourself – שיר המתחיל עם קטע אקוסטי קצרצר שהופך לקטע גיטרה חשמלית ובאס מינורי למדי עם תופים די שקטים. בערך דקה לתוך השיר הקצב הופך למטאל נטו בשביל הפזמון, ומייד חוזר חזרה לקטע המינורי המקורי. שינויי הקצב והעוצמה לא מפריעים לקוואד לתת הרגשה מאוד אינטימית בקטעים האינטימיים מצד אחד, ומאוד עוצמתית בפזמון, מה שמשתלב פשוט נהדר עם הדרך שבה קורנל מנווט את קולו מעדינות לאגרסיביות בקטעים השונים. הסולו המאוד "רייג'י" של טום מורלו באיזור 2:40 (ושוב לקראת סוף השיר) גם לא מבלבל את הקוואד, אם כי כבר שמעתי מערכות אחרות עושות עימו קצת יותר חסד. לצערי, סוף-סוף מצאתי חולשה קטנטנה בהגברה של קוואד, שכנראה לא כ"כ מסתדרת עם קטעי מטאל אינטנסיביים, ולא מצליחה להעביר בצורה מדוייקת מספיק את הניואנסים של עבודת הגיטרה המאוד מיוחדת של מורלו…

Drown Me Slowly – גם כאן הקוואד עושה יופי של עבודה עם האינטרו המינורי, ונותן יופי של רזולוציה לבאס בהתחלה, אבל תוך פחות משלושים שניות הקטע הופך להרבה יותר אגרסיבי, ושוב הקוואד מתקשה לעמוד בעומס של ההארד רוק כשהגיטריסטים מתחילים לתת בראש. מה שכן, הריף באס החביב לקראת סמן ה-2:00 מצויין, וכשמורלו מתייצב לסולו שלו מהצד השני של ה-2:00 הקוואד מוכיח שדווקא עם גיטרה אחת – אגרסיבית ואינטנסיבית ככל שתהיה – הוא דווקא מסתדר יפה מאוד!

Yesterday To Tomorrow – קטע קצת פחות "מבולגן" העושה חיים הרבה יותר קלים לקוואד, וההגברה כאן אכן מצליחה להתמודד הרבה יותר יפה עם החומרים. גם השירה של קורנל, גם הוויברציות של הבאס וגם הסולו חשמלית באים כאן לידי ביטוי במלוא הדרם והשליטה המרשימה של הקוואד בכל טווח התדרים מתקנת טיפה את הרושם שנוצר מהקושי הקל שלה להתמודד עם כמה מהקטעים היותר אגרסיביים באלבום הזה.

#1 Zero – לפרקים השיר האהוב עלי באלבום, וגם כאן הקוואד מתחיל מצויין עם יופי של פירוט גם בבאס, גם בגבוהים של החשמלית, וגם כשקורנל מתחיל לשיר. לשם שינוי, כשהשיר הזה מתחיל להיות יותר אינטנסיבי, הקוואד לא מאבדת שליטה, כנראה בגלל שרוב האנרגיות מתמצות במקרה הזה בשירה של קורנל ופחות בכסאח של הגיטרות. בכל מקרה, יופי של פרזנטציה לכל אורך השיר, גם בקטעים היותר "מטאליים", ועכשיו התיקון של הרושם שאולי נוצר אחרי שני השירים הראשונים שסקרתי כבר הרבה יותר מוצלח, בעיקר בגלל שקורנל באמת מצליח להתבלט בצורה מרשימה מאוד לכל אורך השיר גם מעל התקפה ישירה של הגיטרות.

Massive Attack – Mezzanine

אחרי הדאגות הקלות שהתעוררו אצלי בעקבות ההאזנה לאודיוסלייב, החלטתי לעבור למוסיקה אלקטרונית כדי לראות אם הקוואד פשוט לא מחבב מטאל במיוחד, או אם יש פה בעיה עמוקה יותר. החלטתי להתחיל במשהו "עמוק", אז הלכתי לקלאסיקת הטריפ הופ של מאסיב אטאק, שמשלבת המון באס ותופים עם נגיעות של חשמלית פה ושם, וביצועים ווקאליים מפתיעים למדי.
שלושת הקטעים הראשונים בדיסק הזה צריכים להיות די מוכרים לרוב האנשים שיצא להם לשמוע מוסיקה אלקטרונית איפשהו לקראת סוף שנות התשעים, וכל אחד מהם קצת שונה, כך שנראה לי שהם יתנו תמונה די מאוזנת של הקוואד בסה"כ:

Angel – הקטע הפותח את האלבום כולל חטיבת קצב פשוטה אבל עוצמתית, שהקוואד כרגיל מסתדר איתה בצורה מאוד מרשימה, וגיחות הולכות ומתעצמות של גיטרה חשמלית ושל קטעי שירה בטון יחסית גבוה. כאמור, הקוואד עושה יופי של עבודה עם הבאס והתופים, אבל מה שתפס אותי יותר מהכל היו השיאים באיזור ה-2:30 דקות וכן לקראת סוף הקטע – כל האלמנטים משתלבים ביחד באינטנסיביות הולכת ומתגברת, והקוואד מצליחה לעשות סדר מופתי בבלאגן בלי לאבד אף פרט: לא בגבוהים לא בווקאל ולא בנמוכים.

Risingson – אולי הקטע הכי אהוב עלי של מאסיב אטאק בכל הזמנים. הבריטון של הזמר שמתחיל לשיר משהו כמו דקה ועשרים לתוך הקטע פשוט עושה לי צמרמורת כל פעם מחדש, ואני נשבע שלמרות שזה לא הגיוני מבחינה פיזיקלית, הקול שלו יכול לעבור ישר לסאבוופר במערכת רב-ערוצית 😉
עוד לפני שהקול העמוק-עמוק הזה משתלט על השיר, יש אינטרו באס יחסית מורכב שהקוואד מתמודדת איתו בכבוד רב (גם בווליום נמוך, מה שמעיד לדעתי יותר מכל דבר אחר על האיכות של המונובלוקים…) – יתר על כן, במהלך כל הקטע יש אפקטים די גבוהים שזזים לכל רוחב הבמה בדינמיות מעוררת הערכה, ויחד עם זאת לא מסיחים את הדעת מעיקר האקשן, בפרט כשהם מתמרכזים לקטע חשמלי באיזור ה-2:30…

Teardrop – כנראה הקטע הכי ידוע של מאסיב אטאק. תוף באס עמוק בשילוב עם הקשה על הרים של התוף מכניסים אותנו ממש לקצב של פעימות לב, ואז מתחיל הניגון המתמשך של מה שנשמע כמעט כמו צ'מבלו. כשהקול הענוג של הסולנית מצטרף לתערובת הזאת הקוואד מצליחים איכשהו להעביר תחושה של מורכבות ופשטות באותו הזמן, ושוב מרשימים אותי מאוד בשליטה שלהם גם בקצוות של טווח התדרים וגם באיזור המיד. כאן גם מתחזקת התחושה שבשורה התחתונה מדובר על הגברה שהיא קצת יותר חמה מקלינית, אבל השמירה על הפרטים מאוד מרשימה, ובסופו של דבר אני חושב שההתאמה של הקוואד לרמקולים פחות נייטרליים מהמוניטור אודיו סילבר RX8 כנראה הייתה עוברת גם היא בהצלחה רבה.

Underworld – Beaucoup Fish

אלבום האולפן השלישי של אנדרוורלד – כנראה ההרכב האלקטרוני האהוב עלי ביותר – כבר יצא אחרי שהם זכו לתהילת עולם בזכות Born Slippy המופתי שנעל את הסרט המעולה טריינספוטינג. יחד עם זאת, חברי ההרכב לא נתנו להצלחה לעלות להם לראש יותר מדי, והם לקחו את עצמם לכיוונים חדשים ודי שונים משני האלבומים הקודמים שלהם, לצד קטעים קצת יותר "צפויים". כמו מזאנין מחד, והאלבום השני (וכנראה הכי ידוע) של פאטבוי סלים מאידך, גם האלבום זה יצא ב-1998, אבל הוא הלך כאמור לכיוונים מאוד שונים מהטריפ הופ של מאסיב אטאק והביג ביט של פאטבוי סלים.

סיכום

בסופו של יום, מערכת ה-ELITE של QUAD עושה את כל המצופה ממנה על הצד הטוב ביותר. זו מערכת ברמה גבוהה מאוד המתאפיינת בהפרדה גבוהה מאוד של הכלים, תוך מתן גוון קל של חמימות לסאונד, מבלי "למרוח" את התדרים הגבוהים. המקום היחיד שבו המערכת לא הרשימה מאוד היה בקטעים מאוד אגרסיביים ועמוסים בז'אנר המטאל – כנראה שהשילוב של כמה גיטרות המייצרות הרבה מאוד "רעש" על אותו טווח תדרים היה מעבר ליכולת ההפרדה של הקוואד, מכיוון שקטעים לא פחות תובעניים מז'אנר האלקטרוניקה טופלו בצורה הרבה יותר מרשימה, אבל היו בנויים ככל הנראה מאינפורמציה על טווח תדרים גדול יותר, מה שנתן ליכולת ההפרדה הפנטסטית של הקוואד ELITE הזדמנות לחפות על החיסרון הקל בטיפול בסאונד אגרסיבי מאוד.
השידוך לרמקולים הנייטרליים של מוניטור אודיו מדגם הסילבר RX8 היה לא פחות ממושלם, ושני המותגים הבריטיים המשובחים הללו בהחלט נהנו זה מחברתו של זה בסלון שלי – בכל זאת, לא כל יום הם נהנים ממונו-בלוק של 300W לכל רמקול! הוופרים הכפולים של ה-RX8 הדגימו באופן מעורר הערכה את יכולת הטיפול של הקוואד ELITE בקצה התחתון של טווח התדרים, וטוויטר הזהב שלהם העיד על הצטיינות בהגברה גם בצד השני של הסקאלה. למותר לציין שגם המיד נשמע נהדר, ואם נחזור למקרה המצער של ה-CDS ששבק חיים אחרי מספר שבועות, ולעובדה שהמקור היחיד שהיה לי זמין באותה עת מלבדו הוא נגן DVD די בסיסי של פיליפס, אז הטיפול של הפרה במקור מרשים אפילו עוד יותר, וההגברה הכוחנית של המונו-בלוקים נשארה נקייה הרבה מעבר לציפיות שלי בהתחשב בהבדלים המשמעותיים בין שני המקורות!
בשורה התחתונה, המערכת הזאת יכולה לאפשר כניסה נוחה ונעימה לתחום ההיי-אנד, והיא בהחלט עזרה לי לפתח הערכה גדולה אפילו יותר לאיכות ולמסורת של מותג בריטי ותיק, שבשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר על הרמקולים הבסיסיים שלו מאשר על המגברים האיכותיים שלו…

מחירים
Elite CDS – מחיר של 6520 ש"ח.
Elite Pre Amp – מחיר של 7280 ש"ח.
Elite Mono Amp – מחיר של 5290 ש"ח עבור זוג מונובלוקים.

תודה לחברת S.G על השאלת המוצר לטובת הכתבה

לדיון בנושא: סטריאו עילית עם Quad Elite


7:00
  /  
2.7.2012
  
מאת: אור טמיר

1