ביקורת סרט: Skyline

מתקפת חייזרים נוספת נחתה על כדור הארץ והאנושות שוב בסכנה. הנה ביקורת על סרט המדע בדיוני המדובר ביותר בימים אלו.

7:00
  /  
16.11.2010
  
מאת: אהוד צלטנר

סקייליין הוא הנציג החדש ביותר בקולנוע של סרטי סוף העולם. הסרט יצא אצלנו ובארה"ב כמעט בו זמנית, זוהי נקודת זכות למפיצים. בהמשך לטריילר הסקרן, הלכתי ביום חמישי האחרון לצפות בו בקולנוע הביתי שלי – קולנוע רב חן בגבעתיים.

בעבור רבים, ז'אנר סרטי סוף עולם הוא אחד המהנים ביותר לצפייה בקולנוע.

למה?

כמו כל דבר בעולם, גם התשובה הזו מתחלקת לשלושה חלקים:

  1. הפיצוצים, האפקטים הגדולים מהחיים, המחוות הדרמטיות הגדולות – זה פשוט מתאים יותר לקולנוע. יש לציין כי גם לי יש מקרן. זה אולי קרוב, אבל זה עדיין לא קולנוע.
  2. העובדה, שבניגוד לרוב הסרטים, Happy End ממש לא מובטח פה וזה מוסיף לריגוש ולמתח במהלך הסרט.
  3. לא משנה כמה אנשים מתו וסבלו אבידות נוראיות במהלך השעתיים בהן צפית בסרט, אתה יוצא משם בנזק קל יחסית. מה זה כבר כאב בטן לאחר אכילת מיותר מדי פופקורן מלווה בארטיק מגנום.

החייזרים באים (והם לא ידידותיים כמו E.T.)

שמתי לב שבעשורים האחרונים החייזרים בקולנוע הם לרוב מאיימים ולא מתוקים כמו E.T. בשנות ה- 80. יש משפט חביב בסרט Species מ- 1995 (תורגם למין מסוכן בעברית בפרץ "יצירתיות" של מי שראה את נטשה הנסטריג' ואיבד את הריכוז) שאומר: כאשר מציגים יצור עליון לתוך מערכת חיים (ecosystem) – זה רק עניין של זמן עד שהוא ישלוט / ישעבד את המין הנחות.

בפוסטר לסרט החדש Skyline – סקייליין, רשום: "ב- 2009 שידרנו קריאה לחלל. הלוואי ולעולם לא היו עונים לנו". זה בעצם מתמצת את החשש שלנו ממפגש עם חייזרים. אם הם הגיעו אלינו, ככל הנראה הם יותר מתקדמים מאיתנו ואם פניהם לא לשלום, אז המין האנושי בצרות.

עלילת סקייליין

הסרט מתחיל בפצצות לפנים (תרתי משמע ומי שיראה יבין בדיוק למה הכוונה). תוך בערך עשרים שניות מתחילת הסרט, החייזרים כבר מתקיפים. זוהי התחלה דרמטית מאוד שקובעת את הטון להמשך הסרט ודואגת שהצופה יהיה דרוך מההתחלה. רק אחרי מספר דקות ואחרי כתוביות ההתחלה, חוזרים מעט אחורה בציר הזמן (15 שעות ליתר דיוק) ויש אקספוזיציה של הדמויות (אקספוזיציה זו מילה מנופחת שאני זוכר משיעורי ספרות ומשמעותה חשיפה). זה לא הסרט הראשון שמשתמש בטריק הזה, אבל זה עובד כאן היטב. הפתיחה כה חזקה שמייד אתה רוצה לחזור לנקודת הזמן הזאת ולדעת מה בדיוק קורה איתם מכאן ואילך.

בראיון שהתקיים עם רב-אמן סרטי המתח אלפרד היצ'קוק, הוא הסביר שאם תתפוצץ פצצה במהלך דיון סרק של דמויות בסרט, הקהל יופתע ומהר לאחר מכן יירגע. לעומת זאת, אם הקהל יודע מראש שהפצצה עומדת להתפוצץ והדמויות עוסקות בדא והא, אז לא משנה כמה טריוויאלית תהיה השיחה של הדמויות, הקהל כולו יהיה במתח ויזעק "למה אתם מדברים על…אתם לא יודעים שיש פצצה מתחת לשולחן!". זה פועל בצורה דומה גם כאן. מהרגע שחוזרים אחורה בזמן, הקהל רוצה שהדמויות יפסיקו להתעסק ב"מה אני הולך לעשות בחיים" ויתחילו לחשוב על איך הם יוצאים מהמצב הזה בחיים.

מרגע פלישת החייזרים, הגיבורים (ואנחנו יחד עימם) מנסים להבין כיצד לצאת מזה. האם כדאי להישאר בפנטהאוז או לנוס לעבר הים (כי ספינות החייזרים ממוקמות מעל היבשה, למרות שזה לא ממש טיעון משכנע). בסרט זה לא שומעים את נשיא ארה"ב או רואים מה קורה ברחבי העולם. כל המיקוד הוא במספר מצומצם של חברים והמיקוד הזה, מציב אותנו במצב דומה לשלהם – אי ודאות לגבי העומד להתרחש.

שחקנים מובילים

רוב השחקנים כאן יחסית אנונימיים. ראינו את כולם, אבל אף אחד מהם לא הוביל סרט גדול (או סדרה) בעבר.

אריק בולפר שיחק בסדרה OC ובסרטים דרג ג' שמשודרים ב yes.
סקוטי תומפסון מוכרת בעיקר מ- NCIS.
דונלד פייסון מוכר מהסדרה Scrubs וקלולס.


מימין: דונלד פייסון. באמצע: סקוטי תומפסון. משמאל: אריק בולפר.

בריטני דניאלס שיחקה בדוסון קריק ובסרטים זניחים. אחראי הבניין דויד זאייס מגלם את בטיסטה ב-Dexter וכן הלאה.


מימין: בריטני דניאלס. משמאל: דויד זאייס.

מצד אחד יש יתרון בכך שאין פה אף שחקן שהוא קליבר גדול. כל אחד מהם יכול למות בכל רגע נתון, כי אין פה שחקן שסוחב את הסרט. זה מוסיף עניין ומתח לכל המעשים שלהם. מצד שני, אף אחד מהם לא בסכנה לזכות פה באוסקר על איכות המשחק שלהם. אם לשחקן המוביל היו בוחרים מישהו פחות מעצבן ושיש יותר רצון להזדהות עימו, אני בטוח שזה היה מועיל לסרט.

צילום ואפקטים

האפקטים פה מתגמדים בהשוואה לסרטים מהז'אנר הזה. לא רואים פה ערים נהרסות בזמן אמת כמו ב-2012 או ארמגדון, אין פה תיאור משכנע של האפקט ההרסני כמו ב"היום שאחרי מחר" או איזה אייקון שנהרס למול עינינו, כמו הבית הלבן ביום השלישי. מה שכן יש זה ויז'ואל מאוד ברור ובעל שפה משלו (וזה קצת הזכיר לי את "דו"ח מיוחד" של שפילברג בהקשר הזה). למעט הסצינות לפני הפלישה, הכל מאוד קודר או מואר בצורה מעיקה. העניין הוא שגם האור פה אינו מקום להקלה, אלא לסכנה. ספינות החייזרים מפיצות אור בהיר מאוד. האור שהחייזרים מפיצים גורם לאנשים לאבד את היכולת להתנגד ומשם הדרך לאבדונם היא קצרה מאוד. המשמעות היא שגם הקטעים החשוכים וגם המוארים עוכרי שלווה. בהחלט ניתן לומר שהצילומים והמשחק של אור וחושך בסרט הזה בונים את המתח.

עיצוב החייזרים והחלליות מעניין מאוד, גם אם לא ברור לחלוטין. בד"כ בסרטי חייזרים, החייזרים בסופו של דבר מזכירים מאוד את המבנה האנושי וזה תמיד נראה לי מעט חסר דימיון.

במובן הזה, העיצוב של החלליות והחייזרים הוא המעניין ביותר שראיתי בז'אנר זה מאז "מלחמת העולמות" המקורי.

פסקול

אני חושב שהמילה פסקול היא מעט הגזמה פה ואם בויז'ואל הסרט הזה מצטיין, אז דווקא בסאונד שהוא חלק משמעותי מאוד, נרשמת אכזבה. כמעט שאין שירים או נעימות אפקטיביות בסקייליין. מה שכן יש, זה לא מעט זה שקט ורעש סטטי שתורם לתחושת האי-שקט שהסרט שואף להשיג אצל הצופה. כפי שלחלליות ב"מלחמת העולמות" המקורי הייתה חתימת צליל ברורה ומאיימת, כך גם בסקייליין. יחד עם זאת, אני סבור שמלחין מוכשר יותר היה תורם לחיזוק הדרמה כאן.


טריילר לסרט


סיכום חוויית הצפייה שלי

סקייליין אינו מבדר כמו היום השלישי או ארמגדון. אין פה את תחושת הריאליזם והרדיפה שיש בסרט כמו 28 יום אחרי או את המראה המלוטש של האויב שבפנים (אין פה גם את מילה גו'בוביץ'…).

בסרט כמו היום השלישי היה ברור לכולם שזה יגמר בעוד הצלחה של ויל סמית. פה אין שום וודאות כזו וזה גורם לכך שהסרט מותח עד לכתוביות הסיום. לזכותו של סקייליין ייאמר שהוא הסרט הראשון בז'אנר סרטי סוף העולם מאז מלחמת העולמות המקורי, שממש מצליח לייצר תחושת ייאוש של "הכל אבוד" (אין המדובר בספויילר היות ומדובר על מהלך הסרט ואינני מסגיר כיצד הוא מסתיים בהכרח). סקייליין אינו יצירת מופת שתשאיר אתכם פעורי פה עם יציאתכם מהאולם, אבל זהו בהחלט סרט אפקטיבי שנהניתי ממנו ומתאים לצפייה בקולנוע.

ציונים

  • עלילה: 8+ (סימן ה+ תודות לפתיחה החזקה).
  • צוות השחקנים: 7.5
  • אפקטים וצילום: 8.5
  • פסקול פסקול: 7
  • ציון כללי לסרט: 8

להמשך דיון על הביקורת לסרט סקיילין – Skyline

 


7:00
  /  
16.11.2010
  
מאת: אהוד צלטנר

1