הבהובי מחשבות: מחוברים, החלטות לשנה חדשה

השנה החדשה הביאה איתה לא פחות מארבעה ימים רצופים של חג. זמן נהדר לחשבון הנפש השנתי, ועוד יותר נהדר להתמכר ...

10:00
  /  
10.09.2010
  
מאת: משתמשת
מחוברים

תש"ע

אחרי ההצלחה הכבירה של מחוברות, שהתעלמתי ממנה ביודעין ובפרהסיה הגיעה השנה הגרסא הגברית המסוקסת. ´מחוברים´. גרסא שמצעידה אותנו הישר לתשע"א.

מחוברות לא הצליח לרתק אותי למסך המרצד. ולאו דווקא בגללן. זו אני שלא נתתי הזדמנות. ולמה לי? יומני וידאו מצולמים של חבורת מתוסבכות. הרי היה לי ברור מעבר לכל צל של ספק שהתסבוך שלי ינצח. אז למה לנסות. לא ניסיתי. שיתחברו להן שם הבנות, אני הייתי בשלי.

אבל אז, הו אז – הגיע החג. ראש השנה. ארוך ונפלא. מזמין ורבוץ בביתי הממוזג. ואיתו, זחלו להם אט אט שי גולדן, לואיס אדרי וחבריהם לחדר השינה שלי. בין נסיונות נואשים לעשות משהו בחופש הזה לבין תליה של מוט וילון חדש בסלון (כן, לבדי) מצאתי את עצמי בשלוש בלילה מנטרלת, לא בלי מאבק, את החשק לראות ´רק עוד פרק אחד´. שניה לפני התגובות שיופיעו פה בפורום לגבי דברים אחרים שאתן מציעות לי לעשות בשלוש בלילה, חשוב שתבינו שיש גם לילות כאלה, מרוצדים, ושאני מאוד מחבבת אותם. שלא יהיו ביננו אי הבנות, יצאתי לתל אביב, עיר הפיתויים, מוקדם יותר היום. שיחקתי את משחק הנונשלנטיות עם הבירה ביד והמבט המסוקרן. ישבתי עם חברות ונראיתי מעניינת, כמו כל בנות דורנו. אבל בפועל, עניין אותי לדעת אם לואיס כבר מצא משהו יותר טוב לעשות מדבק מגע. למקרה שתהיתן, נכון לפרק הנוכחי הוא עוד לא מצא. אז מה יש לי לומר עליהם?

 

מחוברים

חמישה גברים עם מצלמה שמשתפים, מרצון חופשי, את מה שעובר להם בראש במהלך היומיום עם כל מי שרק מוכנה להקריב שעה מחייה. על פניו, ריאלטי מהסוג המשמים. בפועל, מדובר על הזדמנות נדירה מבחינתי. הצצה חטופה לקו המחשבה הגברי. קו שללא ספק מקביל לחלוטין לשלי, והרי ידוע שקוים מקבילים לא יפגשו לעולם. אז אולי, סופסוף, לאחר 28 שנותיי, אני נתקלת בזוית. זוית חדה שתפגיש אותי עם המח הישראלי. מלאת ציפייה התיישבתי לי לפני כמה שעות ולחצתי על play. ותודה לאלוהי הצפייה הישירה והפס הרחב.

תהיתי ביני לבין עצמי (כי מה עוד יש לי לעשות ב- 3:17 לפנות המחר) מה בדיוק כבר אפשר לכתוב על תוכנית שממילא אומרת הכל בעצמה. היו כמה אמיתות שהתאמתו בה, לצערי, דוגמת רמת העניין המוגברת וכמות השעות במהלך היום בהם מתעסקים חלק מהגברים במחשבות על סקס, בכל צורה שהיא – על כמה היה, או איך היה, או למה בכלל לא היה, ומתי בדיוק יהיה. אבל אמיתות הן קלישאות. אז אולי עדיף לי לנצל את הלילה הזה כדי להביע דעה אישית ונחרצת על כל אחד ואחד מהם. לטעון שהאינטלקטואליות המוגזמת של גולדן נובעת מהעובדה שהוא רגיש מעבר ליכולת שלו להכיל את זה. או לבשר לעולם שהרדיפה האינסופית של רן אחר מין אוראלי מגוחכת להחריד. אז תהיתי. והחלטתי שכן – דעה אישית. הרי הם אלו שהחליטו להצטלם. הם כבר מכירים את עניין הביקורת-הבלוגרית מ´מחוברות´ וממילא לא באמת מעניין אף אחד מהנרקסיסטים האלה מה אומרים עליהם ברשת. אז אני אגיד. שיירשם שלפחות ניסיתי. 

 

שי גולדן

עובד קשה מאוד והרבה מאוד, ככתב ועורך מוסף הארץ. מסתמן די מהר שהוא עובד בעיקר כדי להוכיח את עצמו, מה שגורם לי לתהות באיזה גיל אדם אמור ללמוד לקבל את מה שיש וזהו. 39- עדיין לא. רשמתי לעצמי. ננטש בבית החולים כתינוק בן יומו, ומאז מחפש את עצמו. התברך באישה מדהימה, אחת היחידות בעונה הנוכחית. אם הוא היה מלווה לה קצת מהרגישות שלו כדי לחפות על האדישות שלה, מצבה היה בכלל מרשים.

אצל גולדן הסתבר לי שבעיית ההכרה והצורך התמידי באישור הוא לא רק נשי. אני לא בטוחה שטוב לדעת. הרגישות החודרנית שלו גרמה לי בכמה הזדמנויות לפקפק בטענה הרווחת בדבר אטימות הגברים הישראליים. יש לו את כל הסיבות להיות מאושר – עבודה, אהבה, משפחה, הצלחה, הערכה, פרסום ובכל זאת הוא נאבק. החיים מתישים אותו. הוא שורד. קשה לי איתו, אבל יש בו משהו ממכר.

רן שריג

תסריטאי וולגרי, דוחה אך שנון. מסתבר שיש בנות שזה עושה להן את זה. לפחות שתיים. לי זה לא עושה את זה. באחד הפרקים הוא מתוודה על היותו ´גאון´, איי-קיו של 145. או אולי זה בכלל היה גולדן? לא באמת רלוונטי. תמיד הם שרוטים, המחוננים האלה. רגע נדיר ויחיד של קירבה לאדון חוויתי כשהוא מתאר את השעות הקטנות של הלילה כשעות הכי פורות של היום. זה ככה גם אצלי. אנשי הלילה. ובכל זאת, מרן אני בוחרת להתעלם בינתיים. בדיוק כפי שזוגתו (שתחיה) עושה במהלך היום, לאור העובדה שהוא החליט לעבוד מהבית.

לואיס אדרי

בן 18. עוז זהבי להמונים. כביכול, יותר מזה אין מה לומר עליו. הורמונים משתוללים. ובכל זאת, ללא ספק, זמן המסך שלו גרם לתחושת אי הנוחות הכי גדולה אצלי. בגיל שלו, עד כמה שזכרוני מספק לי ברגעים חשוכים אלו, הכל נראה תהומי, גדול, משמעותי, אינסופי, ובלתי פתיר. הכל איום. הכל נורא. אבל בשום שלב, לא זכור לי שהייתי צריכה לברוח מהמציאות בתדירות שבה לואיס בוחר לברוח. וגם לא בדרכים שלו. 

החיים שלו לא פשוטים, ואני לא מזלזלת ולו לרגע במהמורות הדרך. אבל קשה לי לראות את זה. כבר בסיום של הפרק הראשון, סצנת ´דבק מגע´ הצליחה לערער בי את תחושת האופטימיות.

דודו בוסי

הרווק הנצחי. יפואי, יש שיגידו גבר-גבר. מבחינתי, דוחה-דוחה. מתפרנס מכתיבה (שמתן לב לדפוס מסויים?) ועושה בעיקר כלום עם עצמו עד איפה שהספקתי לראות. לא גר בשינקין, אבל יושב בקפה תמר. הבת שלו מעריצה אותו, "שפיץ" במילותיה. אני מתקשה להבין למה. יש גם כאלה. נשגב מבינתי. גם ממנו, ברשותכן, אתעלם. הוא לא ברור לי עדיין. אבל אולי פשוט אין מה להבין.

ישי גרין

סטארטאפיסט שהצליח לו. מלא בחשיבות עצמית. גם הוא, כמו גולדן, עובד קשה. עוד יותר מקשה, הוא עובד הרבה. חוץ מכסף, יש לו, לישי, סיפור משפחתי לא פשוט עם אבא מסובך ואשה רודנית. לפחות אצל גולדן מסתמן סוף טוב. אצל ישי הכל עדיין פתוח. דפנה, אשתו, מצליחה בשניות מהירות לגרום לכל המין הנשי להיראות רע. האדון מצידו מתאמץ נואשות לבכות מול המצלמה כשהוא כבר טורח ללכת ולבקר את ההורים. באותו רגע הוא איבד אותי. ריאלטי? לא הצליח להרשים אותי הבחור. למרות שאני מאוד לא מסמפטת את דפנה שמצטיירת ככוחנית חסרת אמפתיה, גם האדון ישי לא קנה לו מקום בלב שלי ומבחינתי משהו שם אצל שניהם לא עובד כמו שצריך. שניהם ביחד, וכל אחד לחוד. אבל אולי דווקא בגלל זה מגיע להם זו את זה.

תשע"א, החלטות לשנה חדשה

ראש השנה תשע"א הוכיח לי שריאלטי ישראלי, ממנו נמנעתי בנחרצות מרשימה עד כה, דווקא כן עושה לי את זה, לפעמים. עם הריאליטי נפלו להם כמה אסימונים בכל פרק, ועם כל אסימון – החלטה לשנה החדשה (לפחות עד ההחלטות של ינואר…), את חלקן ברשותכן, אשאיר לעצמי, הנבחרות והציבוריות שביניהן, לפניכן:

  1. להיות אמפתית. (לא להיות ביצ´ית כמו דפנה, אשתו של ישי, לעולם)
  2. לחייך. לפחות מדי פעם (שלא כמו עידית, הזוגית של רן, שנראית כאילו החיים הכריעו אותה)
  3. להנות ממה שאני עושה, בשביל עצמי. לא להיות עסוקה בסחיטת חיזוקים מהסביבה (שי גולדן)
  4. להרגיש. (לואיס) לתת לזה להשתלט עליי מדי פעם. אפילו שגיל 18 נראה לי יותר כמו חיים של מישהי אחרת כרגע.
  5. להיות אמיצה. (אם חמישה גברים <מכור-למין, נרקסיסט, מחפש-את-עצמו, משעמם, והזוי> יכולים לשתף את כל עם ישראל בחיים שלהם באומץ שאין לזלזל בו, אני יכולה לעשות משהו אחד אמיץ השנה, לא?!).
  6. להמשיך לראות ´מחוברים´. לפעמים לבהות בחיים הדפוקים של אנשים אחרים, בהתמודדויות שלהם עם המציאות, יכול דווקא לעשות לי טוב. תכלס, מה רע לי בחיים?

שתהיה לכולנו שנה יותר טובה. פשוט ככה.

להמשך דיון בהבהובי המחשבות: מחוברים וההחלטות שלי לשנה החדשה בפורום יוזרית, לחצי כאן.


10:00
  /  
10.9.2010
  
מאת: משתמשת

1