הבהובי מחשבות טכנולוגיות

לילה. כולם ישנים. רק האורות באפלוליות של החדר השכור שלי מרצדים יחד עם המחשבות בנסיון נואש להירדם. אולי אפשר גם בלעדיהם? ...

2:00
  /  
24.03.2010
  
מאת: מעין קמחי

האורות שלי ואני

במיטה, מתחת לפוך המוכר והידוע, סוגרת את המחשב הנייד ומקשיבה לשקט שמזדחל לו ללילה-אמצע-שבוע בחדר האינטימי שלי. האורות הכחולים שלו מהבהבים אחת לכמה שניות, מתזכרים שהוא עוד שם, למקרה שאתחרט ואחליט לפתוח אותו שוב לפני שיהיה פתאום מחר. האפלה כבר מקרקרת סביבי ובתוכה בוהקות באדמומיות המנורות של קופסת הקסמים והממיר שמחובר אליה. הפיתוי נשאר יתום היום והשלט לא עזב את מקום מבטחו בשולחן העבודה. ממילא גם מחר ישדרו שם בדיוק את אותו הדבר. מעל השלט הבודד זורחת באדמוניות-כתומה מנורת המפצל שמזין את כל חיי הטכנולוגיים באבקת חשמל למכביר. והמחשב, בשלו. הבהוב כחול, הפסקה, הבהוב, הפסקה.

ירוק. המנורה של ה-Wii מחפשת חברה. לכי תסבירי לה שכבר לילה, ומי לעזאזל תבוא לשחק איתה עכשיו. שתידלוק, הירוקה. כשיימאס לה היא תהפוך לכתומה. הבהוב.

צפצוף יחיד, סינוור צורם, ספק לבן, ספק צבעוני. "המכשיר טעון במלואו. הוצא מהשקע על מנת לחסוך בחשמל". מה עשיתי רע? אלימות חזותית כזאת באמצע הלילה, כשהשינה מזדחלת באיטיות לא הגיונית. בוטלה השינה. עוד הבהוב.

"02:00" בלבן בוהק ותמים. השעון שלי מיידע אותי בעוצמת הייאוש שצריכה לפקוד אותי. מאוחר, אבל הוא מתחשב ושרמנטי השעון שלי, החיישן שבו מתאים את עצמת האור לרמת העירנות של החדר. בחושך, הלובן שלו שקט ומתגנב, כדי שאני לא אשים לב שהדקות עוברות גם בלילה. הפסקה. הבהוב.

אולי עדיף לי בכלל בלי כל אלה? בלי לילות מול מסכים מיותרים מרצדים, בלי משחקים חברתיים בגיטרה חסרת-מיתרים-מכופתרת, בלי לזרוק חיצים ללוח אלקטרוני שמעודד אותי בשפה מתכתית, בלי להיות זמינה כל הזמן לכל גחמה של יודעי-המספר.

בלי טכנולוגיה. הפסקה.

אז בלי

היה פעם פשוט יותר, אמיתי יותר, חי יותר. ככה לפחות אני רוצה להאמין. לקבוע שעה, בבר תל אביבי שכוח אל ולהאמין שכבר נתראה שם. בלי הבהובים. לשמוע צפצוף ברחוב ולרדת מהר עם שרוכים פרומים, כי מחכים לי באוטו. בלי הפסקות. שיחות נפש בטיולים רגליים ליליים, כי מתי כבר יוצא לנו לדבר? בלי אורות, בלי הבהובים, בלי.

בלי ספר פרצופים שמספר לי בדיוק מה כל אחת מהחברות שלי עוברת היום? בלי הודעת טקסט "פיצה אחרי העבודה?" כדי שיהיה לי למה לחכות בין כל הטבלאות והפגישות? בלי שיחת "את בבית? קופצת להגיד שלום"? בלי תחנונים של אחיינים לבוא ולשחק ´רק קצת´ ב-wii, כי ´לך יש את זה כל הזמן…´? בלי שיתחילו לצ´טט איתי אנשים חדשים שראו את הפרופיל דרך חברה של חבר ונראיתי להם "מרתקת"? בלי לצלם את החוויה ולראות באותו רגע אם לשמור את התמונה או שאולי לצלם שוב, הפעם לא מול השמש?

בלי???

הכל צפוי והרשות נתונה

האורות בחדר שלי ימשיכו להבהב. אין לי את היכולת אפילו להוציא את הטלוויזיה מכאן. מכורה. נכון, לפעמים ההבהובים מטרידים אותי, הכל מרגיש כמו ליד-המציאות ולא כמו החיים, הכל חשמלי וטכנולוגי. הבלק-ברי מעדכן באור אדום ומתריס על מסרים גם אחרי חצות, ולמה שלא יחכה לבוקר? הכל מהיר, הכל מרצד, הכל עכשיו. אבל ככה אני אוהבת את זה. אולי רק קצת קשה לי לזכור את זה כשאני מנסה להירדם בין הבהוב להבהוב.

התכרבלות מהירה, הפוך מתמסר. פנים אל הקיר. ירוק, כחול, אדום, ההבהובים מאחוריי.

ניפגש כבר בבוקר… ובלילה שאחרי.

להבהובי מחשבות נוספים לחצי כאן.

2:00
  /  
24.3.2010
  
מאת: מעין קמחי

1