ההנהלה – מכתב פתוח לנשות חובבי אודיו וקולנוע ביתי

עפר לאור מתחיל את תוכנית 12 הצעדים לגמילה שלו בשלב הראשון - הוא מודה על ההתמכרות שלו ומכתב פתוח להנהלות ...

7:00
  /  
16.06.2009
  
מאת: עפר לאור

הקדמה

 

כילד אני זוכר שתמיד התמקדתי במוזיקה, טלויזיה וסרטים. אני זוכר ימים טובים שבהם אני מרים "תורן" אנטנה גבוה, בעת עמידה על רגל אחת בכדי לקלוט תוכנית כלשהי מערוצי קפריסין (שניתן היה לקלוט אותם בקושי בקושי באיזור חיפה הפונה לים בימי הקיץ) או בנסיון לקלוט סרטים מצויירים בערוץ ירדן 2. בתיכון הייתי דבוק לווקמן פיצפון שייובא במיוחד מארה"ב ובערב לפטיפון.

כשהתחתנתי ועשיתי ילדים הדגש על הנושאים הללו מאוד ירד ורק כאשר התחלתי "להסתדר" בחיים התחלתי שוב להשקיע בתחום. אירגנתי קולנוע ביתי בסיסי מאוד וחשבתי שאני מסודר עם מסך 34" של גרונדיג, אשר דרש שלושה אנשים בכדי להזיז אותו במילימטר ממקומו. אם הייתם שואלים אותי אז, הייתי אומר שבטוח שאני אהיה אודיופיל בעתיד ולאו דווקא וידאופיל.

רצה הגורל להתל בי וגרם לגרונדיג הותיקה להתחיל ולאבד מעט פוקוס ו-COLOR CONVERGENCE. כמובן שלא הכרתי את המונחים הללו וכשהייתי שואל אחרים אם זה לא מטריף אותם התופעות הללו, קיבלתי תשובות בסגנון  "רק אתה רואה דברים כאלה" ו "זה בדמיון שלך". גם הטכנאים שהגיעו במסגרת האחריות וביטוח מוצרי אלקטרוניקה, לא ממש הצליחו להבין על מה אני מדבר…

בדיוק עברנו את שנת 2000, רצה המזל וזכיתי במסך פלזמה 42" של FUJITSU , כאשר עדיין לא היה דבר כזה מסכי LCD בעולם, במכרז של המדינה. זה אמנם עלה "רק" כ-40 אלף ש"ח, הון עתק דאז, אך בערך מחצית ממחיר המחירון של פלזמה .

דרך המסך האומלל ההוא למדתי בעל כורחי את כל התופעות הלוואי (ARTIFACTS) הידועות לאנושות ובגללו, או אולי בזכותו, הצלחתי לאסוף ציוד לשיפור איכות התמונה כאילו אין מחר. נכנסתי לאתרים, התכתבתי בפורומים, דיברתי עם חברים, בקיצור – התעסקתי בזה כל הזמן.

הפכתי לוידאופיל.

האובססיה

זה לא אשמתנו, זה עשרות אלפי שנים של אבולוציה שהפכו אותנו לכאלה…

 

במקרה שלי אני יכול לשייך את שורשיה הגנטיים של האובססיה לסבא שהיה אודיופיל עוד כשהייתי בבי"ס יסודי. אותו סבא התגאה באחת המערכות הסראונד הראשונות בארץ למרות שהוא לא היה בעל הכנסה גבוהה במיוחד. אני זוכר בתור ילד מאוד צעיר כשהוא מסביר לאבא שלי על כבלי הרמקולים החדשים שרכש אשר כללו מספר שכבות שזורות ביד (ועל אפקט המעטפה) ואת אבא שלי מחייך ומהנהן בפטרוניות… אני גם זוכר את ההנאה הצרופה שבה הוא שלף שלט ענק ורחב של סוני עם אין ספור כפתורים בכדי לשלוט במערכת שהיתה מונחת פחות ממטר לפניו ושחשבתי שזה השלט הכי מטורף שיכול להיות. יכולתי רק לקנא ולקוות שגם לי יהיה ציוד בסגנון זה כשאגיע לגילו. אין ספק שאם היה רואה את הציוד שלי כעת הוא היה אומר שיש לי עוד הרבה דרך להתקדם בתחום…

בשלב מסויים, כנראה שהתחלתי לקחת את הדברים ברצינות תהומית מדי. פתיחת האתר הזה הוא רק סימפטום אחד, אבל החלפות תכופות של ציוד (גם שלפעמים זה גורם לשינוי באיכות התמונה או הסאונד, לאו דווקא תמיד לטובה) והוצאות אין סופיות של כסף גורמות לאנשים בהחלט להרים גבה לגבי כמות ההשקעה ביחס לרמת ההכנסה הכלכלית שלי.

אז נתחיל בזה שפעם אחרונה שבדקתי אינני בעשירון העליון. כמוני יש רבים אחרים שמעדיפים לא להשקיע ברכב ולא לצאת לחופשה שנתית בחו"ל ובמקום זה לשדרג את הציוד שלהם מתי שרק הם יכולים… עניין של סדרי עדיפות, כנראה. לא אני ולא אשתי איננו בזבזנים גדולים ולרוב אנחנו חושבים 3-4 פעמים לפני רכישה של כל דבר גדול ובודקים 10 פעמים אם יש אותו בזול יותר באינטרנט.

אך כשזה מגיע לתחום האודיו והקולנוע ביתי (לא רק בזה, גם בתחום הסלולרי שבו השקעתי בעשור האחרון סכומים לא קטנים מכיוון שעברו כבר 10 שנים מאז שרכשתי מכשיר מספק סלולרי ישראלי), כל החסכנות הזו עפה מהחלון ואני מתקשה לסרב גם לשיפורים מינוריים בתמונה במחירים לא פשוטים. אכן, תמונות קשות…

גם בחיים הפרטיים עברתי לא מעט בכדי להגיע לנקודה הזו. זה התחיל בהסכמה שבשתיקה, עבר לכעס בולט והגיע לשלב האפתיה מצד אשתי לגבי ציוד חדש…

היו כמה מהמורות בדרך. זכורה לי מהמורה גדולה במיוחד שהיתה קשורה לכך שהיה מדובר ביום האחרון של השנה הפיסקלית, יום שבד"כ מוקדש לספירות מלאי. הצלחתי לקבל בעקבות זאת עסקה מצויינת במיוחד שעלתה בכ-20% יותר מהסכום שסיכמתי עליו מראש עם אשתי. העסקה היתה סבוכה ודרשה הגעה זריזה של המסך החדש לביתי והעברת המסך הקודם לחברי שניצל את ההזדמנות לשדרג את הטלויזיה שלו בסלון. היתה דרושה לי אישור זריז במיוחד של ההנהלה, אך לצערי היא היתה במקום שבו לא היתה קליטה סלולרית. הגיע שעת היעד שאחריה כבר אי אפשר היה לעשות את העסקה והטלפון שלה עדיין לא היה זמין. לקחתי החלטה פיקודית של נווט כשהטייס לא זמין והלכתי על זה…

המובילים היו זריזים והפתיעו את אשתי בחדר המדרגות כשהיא בדיוק עלתה הביתה. כפי שאפשר היה לדמיין השילוב הקטלני של אנשי ההובלה וההפתעה, בנוסף לגילוי שהסיפור עלה כ-20% יותר מהמקסימום שהחלטנו עליו היה טיפה יותר מדי. לאחר כשבוע, כשהתחלנו לדבר זה עם זו שוב, הסיפור החל להרגע וגם היא הודתה שרואים הרבה יותר טוב עכשיו…

או אם לנצל את השטיק המעולה של זיו:

"אשתי שמעה שמשהו השתנה ומיד קפצה מהמטבח ואמרה כמה שהבמה רחבה יותר, הצליל נקי יותר, והבאס הדוק הרבה יותר".

בעצם זה היה שדרוג וידאו, נו טוב – לא משנה.

מכתב פתוח להנהלה

כאן אני מעביר את המושכות למי שבאמת מחליטות את ההחלטות החשובות בבית, או איך שאנחנו קוראים לכן (בשקט בשקט) "ההנהלה".

לא סתם אחד הפרמטרים שאנחנו בודקים כאן באתר זה WAF = WIFE ACCEPTANCE FACTOR. שמחת החיים שלכן, העיצוב והצד האסטטי הופך לחשוב יותר ויותר. רמקול שנראה כמו המונולית של "2001 אודיסאה בחלל" (מה לא ראית? דחוף להשכיר בבלו-ריי!) במרכז הסלון לא יעבור את המבחן הזה ולרוב יעוף החוצה גם אם הוא מייצר את התמונה או את הצליל הכי טובים עלי אדמות.

נתחיל בהתנצלות. אנחנו גברים, אנחנו אוהבים "STUFF". עדיף גם STUFF טכנולוגי או מתוחכם.

אנחנו ציידים, אך ללא חיות טרף או טריטוריה לכבוש, ובהתחשב ביכולות הפיזיות הדי אומללות שלנו כגיקים, אנחנו מסתפקים לרוב בציד של ציוד אלקטרוני. אנחנו תחרותיים – אנחנו רוצים את הגדול ביותר, את הטוב ביותר…

יש גברים שהרכב שלהם שעושה להם את זה, יש כאלה שמערכת הגברה, מסך גדול או סלולרי מתוחכם, ויש כאלה שמצלמות או אופני הרים זה הדבר ש "מרים להם את העוגן".

גם לכן יש את הדברים שלכן, כמה פעמים עמדנו בפתח חנות נעליים , תיקי יד או בגדים בעת שהדגמתן לנו אין ספור דוגמאות מרגשות עד זוב דם של אופנה מודרנית… אז נכון שכמעט נשברנו שם (במקרה שלי בנסיון לשמור את שלושת הפרחחים שלנו "CONTAINED" בצורה כזו שלא יגרמו לנזק כלכלי לחנות, לתוכן שלה או לילדים אחרים שבמקרה עברו ברדיוס טווח ההרס שלהם) ולא, זה ממש לא גורם לך להיראות שמנה, זה מושלם.

כל האנשים שאני מכיר שרכשו בית (הרכוש היקר ביותר שהבנקים מחזיקים על על השם שלכם) בד"כ עשו זאת בכדי שהאשה תרגע ותרגיש שהקן שלה בטוח ומוכן לגוזלים. מבחינה כלכלית עדיין יש עוד כמה עשרות רבות של מסכים שאני יכול לרכוש עד שנגיע לעלות של הרכישה הספציפית ההיא.

אז אי אפשר לומר שלא הקרבנו עבורכן…

תבינו, זה לא בשליטתנו, זה תכנות גנטי שהורי הוריהם של הורינו אשמים בו. אנחנו רואים משהו מבריק, עם GUI מתוחכם שמוציא צליל או וידאו ואנחנו דבוקים אליו כמו חיה שמהופנטת מהאורות הקדמיים של הרכב שבדרך לדרוס אותה… כמו ילד אמריקאי שחייב לנסות וללקק עמוד חשמל קפוא בחורף המושלג (פעולה שלעיתים דורשת אמבולנס ותפרים בלשון, מנסיון).

אנחנו מנסים להיגמל (לראיה, זה הצעד הראשון שלי לכדי גמילה), אך אנחנו זקוקים להבנה ולחמלה.

כן, לעיתים זה אומר שצריך להשלים עם מיני מונולית שמפיק צלילים או תמונות אלוהיים.

כמו שחבר שלי מרטין אומר, כולנו שרוטים, אז זו השריטה הספציפית שלי. למזלי זה לא התמכרות שדורשת שחרור בערבות או שחרור מ-חבל במלון בתאילנד. כאן מדובר בהתמכרות שהיא הרבה פחות נוראית, אם כי מעט יקרה, וכזו שבהחלט דורשת הבנה מההנהלה.

אז תוותרו לנו בשדרוג השנתי (או החודשי, תלוי בתקציב ובעוצמת האובססיה), תקבלו את זה בהבנה. נאהב אתכן יותר בעקבות זאת. אולי אפילו נסכים לטייל בקניון אתכן כאשר אתן מודדות בגדים (אם כי אני ממש לא מתחייב). זה מסב לנו הנאה, אז אם זה לא קשה – תסבו לנו גם הנאה ותבואו להקשיב ולצפות איתנו בתכנים (אם כי שמיעת מוזיקה וצפיה בסרטים זה לאו בהכרח הסיבה שאנחנו רוכשים את כל הציוד הזה).

וקחו הכל בהומור. אחרי הכל, מה ישאר לנו לעשות בפנסיה חוץ מלהמשיך ולשדרג את המערכת?

נותר לי רק לקוות שאשתי לא תקרא את המאמר הזה…

לתגובות בפורום (גם של "ההנהלה" לחצו כאן).


7:00
  /  
16.6.2009
  
מאת: עפר לאור

1