מהגיגיו של איש אנלוגי

יש היום פטפונים מדהימים. בעצם, בעשור האחרון מתחולל בעולם רנסנס מופלא לאנלוג בכלל: פטפונים, זרועות, ראשים, מגברי פונו ייעודיים. אבל ...

7:00
  /  
30.04.2009
  
מאת: שמעון בוזגלו

לַמְנַצֵּחַ עַל שוֹשַנִּים לְדָוִד.
הוֹשִיעֵנִי אֱלֹהִים,
כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶש.
(תהלים סט, 2-1)

הרשימה הזאת איננה הכרזת מלחמה על חובבי הדיגיטל או פתיחה לוויכוח הישן והאטום בין אנשי המספרים לאנשי הפצפוצים – ירבץ לו כל איש תחת תקליטו או תקליטורו ויערב לו. הרשימה הזאת באה לספר על מצוקתו של איש אנלוג נטול קצוות דיגיטליים ועל הצעה לאנלוגיסטים מושבעים איך להיחלץ ממצוקה הולכת ומחריפה שנקלענו אליה בעל כורחנו.

קצת רקע. חליתי באודיופיליה לפני עשרים שנה בערך וכמעט מיד ננעלתי על פטפון, פטפון בלבד – אחד מתוך שלושה סוגי מקור שרווחו אז: נגן קלטות (טייפ), פטיפון ונגן תקליטורים. בערך באותה תקופה הפסיקו, או כמעט הפסיקו, לייצר תקליטים וקלטות, וכך, ככל שעבר הזמן, והואיל ואני מקשיב כאמור רק לפטפון, מצאתי את עצמי פחות ופחות מעורה בביצועים ובהרכבים השונים למוזיקה הקלסית האהובה עלי. למעשה, היום, אחרי עשרים שנות פטפון, אני מוצא את עצמי די תקוע עם מוזיקה שהוקלטה ברובה מאמצע שנות החמישים עד תחילת שנות השמונים. ככל שזה נוגע לג´ז (סגנון מוזיקה נוסף האהוב עלי) – אין לי בעיה: לטעמי, הג´ז הטוב ביותר נעשה עד אמצע או סוף שנות השישים והכול מתועד על תקליטים. גם אין לי בעיה עם הקלטות ליצירות רבות של רוב המלחינים מן המאה השמונה-עשרה ועד שנות השבעים של המאה העשרים, הבעיה מתחילה כשרוצים להתעמק במוזיקה שנכתבה לפני המאה השמונה-עשרה ובמוזיקה שנכתבה משנות השמונים של המאה העשרים ואילך.

"מוזיקה קלסית" היא מונח מטעה, שכן המילה "קלסית" באה לציין תקופה צרה בתולדות "המוזיקה האמנותית" – המחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה (שניים מן המלחינים המוכרים יותר מאותה תקופה הם מוצרט והיידן). מכל מקום, זהו המונח המקובל לכנות את המוזיקה האמנותית ומי שמקשיב למוזיקה כזאת יודע בוודאי על מה אני מדבר ולכן לא אכביר מילים. כבר משנות השישים והשבעים של המאה העשרים ובצורה גורפת – משנות השמונים, קם זרם מבצע במוזיקה הנקרא לרוב "הזרם האותנטי", ששם לו למטרה לנגן בצורה אותנטית (כלומר, קרוב ככל האפשר לאופן הביצוע בתקופה נתונה ובכלים מקוריים), בעיקר מוזיקה מן הברוק ולאחור (רנסנס וימי הביניים). למעשה, בדור האחרון, הזרם האותנטי השתלט כמעט לגמרי על ביצועי המוזיקה מתקופת הברוק ולאחור וכמובן, גם על ההקלטות של המוזיקה הזאת. אותו זרם גם החיה באותה הזדמנות כל מיני מלחינים נשכחים (בצדק, לפעמים) ויצירות נשכחות (כנ"ל). על הזרם האותנטי, שחדר אפילו לתקופה הרומנטית (המאה התשע-עשרה), אפשר להוסיף גם את המוזיקה האמנותית שנוצרה בשלושים השנים האחרונות וכמובן גם פרשנויות חדשות ליצירות של מלחינים מן הזרם המרכזי.

אם כן, למי שרוצה כמוני להתוודע למוזיקה ולביצועים הנ"ל, אין ברירה אלא להקשיב להם על גבי תקליטורים. אלא מה? כפי שבוודאי הבנתם, מבחינתי: זה בלתי אפשרי. קשה לי להשתמש במילים "בלתי אפשרי", אבל נדמה לי שאני רשאי להשתמש בהן – והמצפון שלי עדי! כבר עשרים שנה אני מנסה, פעם אחר פעם, להקשיב לתקליטורים באוזניים שופעות אהדה וכבר עשרים שנה שאוזניי צורחות חמס אחרי כמה רגעים או סתם מפהקות משעמום. כבר עשרים שנה אני שומע שסוף סוף עומד לצאת בקרוב הפורמט שיקבור את הפטפון אחת ולתמיד, וכבר עשרים שנה שהפטפון נאלץ לטרוח, על לא עוול בכפו, לכרות בורות לכל מיני פורמטים חולפים. הבעיה הזאת רק החריפה אצלי עם השנים, מן הסתם גם בגלל תערובת של דקדקנות, אנינות ו…הרגל, אבל בעיקר בזכות גרף העלייה הקבוע של המערכת האנלוגית שלי.

כשמקשיבים למערכת סטריאו, אפשר להתפשר (במידה סבירה, כמובן) כמעט על כל פקטור: על טווח תדרים רחב, על פירוט, על דינמיקה, על עומק במה, על גודל צליל, על שקיפות, וכיו"ב. אבל, על דבר אחד אי אפשר בשום פנים ואופן להתפשר: על איכות הצליל. הכוונה לצליל טבעי, או, ליתר דיוק, לצליל שנדמה לנו שהוא טבעי (המילה "טבעי" כוללת כמובן גם עושר טונלי ומרקם צלילי). כאן, בצליל, נמצאת בדיוק בעיית ההקשבה שלי לתקליטורים. מעולם לא שמעתי נגן תקליטורים שהפיק צליל, שלאוזניי לפחות, נשמע טבעי. אני מודה, מעולם לא שמעתי נגנים מעל 10,000 דולר, ואולי שם – נניח – המצב נסבל יותר (וגם אם כן, כמה בני תמותה יכולים לרכוש מכשירים במחירים כאלה?). אני אישית החזקתי לתקופות קצרצרות כמה נגני תקליטורים בסיסיים, בין השאר, Cary 303/200, שהיה נסבל ובקושי, רק בתנאי שנוגנה בו מוזיקה קלה ולא מחייבת, או Unison Research CDP, שהעניק לי רגעי שעמום עילאיים. התקופה הארוכה ביותר שבה החזקתי נגן תקליטורים (Cyrus CD8 עם ספק כוח ייעודי) היתה כאשר, לפרק זמן בן חצי שנה, הקשבתי למוזיקה דרך אוזניות משובחות (Grado GS1000) ומגבר שפופרתי ייעודי. איכשהו, יש לא מעט תקליטורים שקל יותר להקשיב להם כך, אבל בסופו של דבר גם זה מתיש, כולל ההקשבה דרך אוזניות.

בנקודה הזאת חשוב לי להדגיש שאיני נמנה על המעריצים עטיפות תקליטים (אם כי אני בהחלט נהנה מן הצד האסתטי שלהן), או על אלה המתמוגגים על הטקסים הנלווים לטיפול ולהקשבה בפטפון (פעם הייתי. נמאס לי). ממש לא! תנו לי את הקלות והנוחיות של נגן תקליטורים יחד עם איכות השמע של הפטפון, והופ – תהפכו את עולמי לאידיאלי.בכל מקרה, עד שיומצא המקור או הפורמט שיאחד נוחות עם איכות, אני תקוע. אני משתוקק לשמוע את סוג המוזיקה שהוזכרה לעיל (ואולי גם סוגי מוזיקה אחרים), אבל היא נמצאת רק על גבי תקליטורים. המוזיקה המוקלטת ומודפסת בימינו על תקליטים (לא הדפסות מחודשות!) היא בעיקרה מוזיקת פופ, וקצת ג´ז קליל. כאן אני חוזר למטרה העיקרית שלשמה התיישבתי לכתוב את הרשימה הזאת, אני רוצה להציע מוצא לאנשים כמוני בארץ ובעולם, ייתכן שההצעה שלי תשמע לאחדים הזויה או יומרנית ואולי היא באמת כזאת, אבל נדמה לי שמוטב לעשות מלהרים ידיים. אחרי הכול, כבר עשר שנים זוכה הפטפון לרנסנס נפלא בעולם כולו, עם נסיקה שנתית מרשימה במכירות, ויותר ויותר חברות "מיינסטרים" פונות לייצר פטפונים ומגברים ייעודיים לפטפונים. לנוכח המצב הזה – האין זה טבעי שגם יקליטו על תקליטים מוזיקה מגוונת יותר מפופ וג´ז מעליות?

רוב התקליטורים הקלאסיים נמכרים בעולם בכמויות זעומות, בוודאי יחסית לפופ וכיו"ב. אינני יודע מספרים מדויקים, אבל מדובר באלפים בודדים לכותר. ההצעה שלי – בקווים כלליים מאוד – היא להקים בעזרת האינטרנט מפעל מנויים עולמי לחובבי מוזיקה קלסית (ואולי, בהמשך, גם לסוגי מוזיקה אחרים, כגון מוזיקת עולם). מפעל המנויים (ובקיצור, ממ"ן) יפעל באופן די דומה למפעלי המנויים הנהוגים בארצנו ברוב התיאטראות (תשלום סכום קבוע למספר הצגות, שחלקן לבחירה וחלקן לא). ממ"ן ייצור קשר עם חברות תקליטים איכותיות, ויציע להן להקים, נוסף לפס הייצור הדיגיטלי, גם פס ייצור לתקליטים (גם כך, יש לא מעט מהנדסי הקלטה שנוהגים להקליט גם על סרט אנלוגי). בתמורה יבטיח ממ"ן לחברת התקליטים "קנייה בטוחה" של מספר תקליטים קבוע מראש לכל כותר נבחר. המנויים יבחרו ועדה אמנותית שתייעץ להם ותבחר יחד איתם את הכותרים הרצויים. מתוך כלל הכותרים בשנה – חלק יהיו לבחירה וחלק לא. ככל שמספר המנויים יהיה גדול יותר, כך יקטנו דמי המנוי ויגדל מספר הכותרים לבחירה. בהמשך, נוסף על האמור כאן, וכדי להשלים את החסר, יודפסו על תקליטים גם מבחר הקלטות מן הדור האחרון שהודפסו רק על גבי תקליטורים.

אפשר להוסיף עוד שפע פרטים קטנים, וברור שהעניין מורכב הרבה יותר ומצריך פיתוח. בכל מקרה, אני מקווה שהרעיון ברור. אז עד שתניחו על הפטפון ז´וסקן דה פרה (Josquin des Prez) מודל 2009, מי מוכן להרים את הכפפה?

להמשך דיון בנושא הכתבה לחץ כאן.


7:00
  /  
30.4.2009
  
מאת: שמעון בוזגלו

1