מכירת האשליה
מכירת האשליה
נתחיל עם זה שקולנוע הוא "אמנות הבלוף" (The art of make believe): אנחנו יושבים מול המסך, יודעים שההתרחשות מולנו אינה מציאותית ובכל זאת מתרגשים ממנה. הסיבה לכך היא שנוצרת בנו תחושה של אמינות על ידי שימוש בכלים קולנועיים: תסריט, בימוי, משחק, עריכה, סאונד, מוסיקה, תפאורה, תאורה, צילום ואפקטים מיוחדים. שיאה של מיצוי יכולת מכירת האמינות הזאת הוא בסרטים שכולנו מסכימים עליהם שם מצוינים: מיס סאנשיין הקטנה; ברזיל, בלייד ראנר, התפוז המכאני, מועדון קרב, שמש נצחית בראש צלול; הרשימה היא אין סופית.

השימוש בכלים האלה והתוצאה שהם מניבים, הם המאפשרים לנו למדוד את טיבו ואיכותו של סרט, לדוגמא: ברור לנו שג´ו פשי בסרט "קזינו" לא באמת מוחץ לאותו מסכן את ראש עד שהעין שלו מתפוצצת החוצה, אך בכל זאת, מדובר בסצינה קשה; ברור לנו שאין בעולם שלנו רוחות רפאים בבתי מלון מרוחקים, אך משום מה אנחנו מפחדים כשאנחנו רואים את "הניצוץ". דוגמא לסרט שמנצל לטובתו דווקא את המחסור בחלק מאלמנטים אלה הוא "דוגוויל" (Dogville) שבין אם אהבתם אותו או בין אם לא, הסרט עובד, משכנע ומרגש, וזאת תוך כדי ויתור על מרבית הכלים הקולנועיים העומדים לרשותו של היוצר. על ידי כך, מספק הסרט גם אמירה על המדיום הקולנועי עצמו: "אני סרט קולנוע שלא מתנהג כמו סרט קולנוע" ומשאיר הרבה מקום פתוח לדמיונו של הצופה, ובכך מפעיל אותו.

האשליה ושברה
האשליה נשברת כאשר השימוש בכלים אינו מקצועי, לדוגמא: חורים בתסריט, כאלה שגורמים לנו לומר "רגע? זה לא מסתדר עם ההגיון שהסרט הציג עד עכשיו". בסרט הפעולה "Taken", שהוא בסך הכל סרט שמקיים את מה שהוא מבטיח בכך שהוא מספק קטעי אקשן מאוד טובים, קיימים חורי תסריט שמוציאים את הצופה מחוויית האמינות לדוגמא: גילויו ומציאתו של פיטר ("מגייס" הבחורות בפריז) נעשה באופן קצת שרירותי בו הצופה נאלץ לוותר ליוצרים כדי להמשיך ליהנות מהסרט: ניתוח מפוקפק של תמונה, נסיעה לשדה התעופה ובמקרה אותו פיטר נמצא באותו מקום בדיוק בזמן הנכון כדי שדמות שלנו תיתן לו בראש. בנוסף, לאחר קטע מכות בין בריאן (ליאן ניסים) לבין העוזר השחור של פיטר בוחר בריאן לרוץ אחריו במרדף שמוביל לדריסתו של בריאן. כל זה מיותר היות וכרגע היה לך ביד את אותו עוזר שחור שהוא מהארגון וניתן "לתחקר" אותו. הסרט הזה סובל מהרבה נקודות כאלה. התוצאה: צופי הסרט יוצאים בתחושה שיוצרי הסרט זלזלו בהם. ככל שאנחנו צופים ביותר סרטים ונחשפים יותר לשפת הקולנוע, יותר קשה למכור לנו את האשליה, לכן אין ברירה, היוצרים צריכים להתאמץ יותר. הסרט Taken לא מתאמץ בכלל, הוא אומר באופן מוצהר: אני לא מספק כלום חוץ מתירוץ לצפייה במכות. יש אחלה מכות בסרט וליאם ניסים מצוין אבל זה לא סרט שאנחנו נזכור או נצפה בו שוב. ובסופו של דבר, לדעתי, הוא בינוני ומטה.

מתי זה כן עובד?
מתי זה כן עובד?
זוכרים את המטריקס? הסרט הצליח להוציא את כולנו משלוותנו. הוא גרם לכולנו לשאול את עצמנו שאלות קיומיות ולהתעניין במהות החיים, וכל זה תוך התחזות לסרט אקשן עם מרכיבים של סרט קומיקס.
כאשר טריניטי מגייסת את ניאו, הם יושבים יחד ברכב; היא פותחת את הדלת ונותנת לו את האפשרות לבחור, היא שואלת אותו: האם אתה רוצה לחזור חזרה לחיים שלך? הרי אתה יודע מה מחכה לך בדרך הזאת, ואתה יודע שיש לחיים שלך משמעות מעבר למה שמחכה לך שם. הסצינה הזאת מתייחסת למצב הספציפי של ניאו, אבל כל צופה הצליח להתחבר למילים האלה, להתרגש ולחבר אותם לחייו. כולנו רצינו ללכת יחד עם ניאו הלאה, למה?
יוצרי הסרט עשו שימוש בטענות של פילוסופים (כדוגמת ז´אן בודריאר) שמטילים ספק במציאות כפי שהיא והגישו את הטענות שלהם על ידי שילובם עם טכנולוגיות עכשוויות ופילוסופיה מזרחית מסורתית. השילוב בין המרכיבים התסריטים האלה יחד עם שאר הכלים הקולנועיים עובד ומספק חוויה קולנועית חזקה וזאת למרות משחקו הגרוע של קיאנו ריבס.

המרכיב המיוחד
אני יוצא מנקודת הנחה שכל יוצר קולנוע יוצא למסע הארוך של יצירת קולנוע במטרה לעשות סרט שהוא מאמין שהוא טוב, אך לצערנו עדיין אין מתכון ברור לשלאגר. כך שבעצם, גם כצופים, אין לנו את היכולת לדעת מראש אם סרט מסוים יהיה טוב או לא. אז למה האביר האפל מצליח כל כך והענק הירוק פחות? אפשר להתחיל עם יוצרי הסרטים: האחד (לואי לטריאר) הוא במאי של סרטי אקשן מבוססי מכות (Tansporter 2, Danny the Dog) ,

השני (כריסטופר נולאן) הוא במאי שעושה סרטי אווירה מסוגננים עם הרבה משמעויות מרומזות (Memento, Insomnia, The Prestige). כך שנתוני הפתיחה נוטים לכיוונו של נולאן. משום מה האביר האפל, מלווה את הצופים למשך כמה ימים לאחר הצפייה. הסרט מתאר את הקרב בין הג´וקר לבאטמן אבל גם מצליח להעביר מסרים נוספים, מרגשים יותר: הוא דן באנושות ובאמון אנושי, טוב לב, החיבור בין הון ושלטון, נקמה, כאוס, התגוננות מפני טרור, ועוד. החוויה הכוללת שהוא נותן עולה על החוויה שאנחנו מקבלים בסרטים אחרים.

הניצוץ של סטנלי קובריק נחשב לאחד מסרטי האימה הטובים בכל הזמנים. למה? מה יש בסרט הזה, שהזמן לא מצליח לגעת בו? איך זה שסרטי אימה אחרים פשוט נעלמים עם השנים אבל הסרט הזה פשוט נשאר? התשובה: הסרט עושה שימוש בכלים הקולנועיים מבלי ליפול לקלישאות; הוא מצליח להגיש את נושאים בהם הוא דן בצורה מקורית ומעניינת: הקשר בין בעל ואישה, בין אב לבנו, ההיסטוריה המשפחתית (האב שהכה את בנו), הפחד של האב מכישלון ורגשות אימה פרימיטיביים של בידוד. האימה בסרט היא כלי להעברת מסרים נוספים, אך כאשר היא מוצגת, קובריק עושה זאת על ידי מתיחת היכולת של הצופה לספוג את המתח: הצילום הרחב במסדרונות, הסאונד והמוסיקה. כאשר ג´ק ניקלסון משחק עם הכדור באולם בו הוא מנסה לכתוב, המוסיקה המצמררת מכניסה אותנו לפסיכולוגיה של הדמות, כך שלמעשה אנו שומעים את פס הקול של "השיגעון" שלו.
הנוסע השמיני (של רידלי סקוט) הוא בעצם סרט על מפלצת שאוכלת אנשים בחלל. סרט B קלאסי. יש המון סרטי "מפלצת אוכלת אנשים" ומשום מה, הנוסע השמיני מצליח לעמוד במבחן הזמן. איך זה? כי יש שם את המרכיב הנוסף. מישהו חשב צעד אחד מעבר לחומרים המצולמים על המסך. המפלצת מסמלת הרבה מעבר לפחד; הסרט הזה נותח כסרט שדן במחלות מין (איידס), בפחד מאונס, בניצול ואפליה. יש אפילו מאמר שמנתח את הסרט כפוליטי המדבר על ההרס שבא מבפנים.

השוואה
אי אפשר להשוות בין תפוחים לאגסים
בויכוחים על טיבם של סרטים נעשות לפעמים השוואות שגויות בין ז´אנרים שונים של סרטים, לדוגמא: "חומות של תקווה" הוא סרט טוב יותר מ"שר הטבעות". למרות שמדובר במוצר זהה: "סרט", כל אחד מהם מספק חוויה אחרת. אי אפשר להשוואת בין תפוחים לאגסים – נכון, שניהם ירוקים, מתוקים ושייכים למשפחת הפרות, אבל הם פרי שונה.
יש סרטי "טראש" ויש סרטי איכות, יש סרטי דרמה, ויש קומדיות, אבל גם בתוך אלה, יש טובים יותר וטובים פחות. למה "פלאנט טרור" עובד ו"הל רייד" (Hell Ride) לא? פלאנט טרור מגיש חוויה פרודית המודעת לעצמה וכולל ידע קולנועי היסטורי רב. הל רייד מנסה להיות סרט "מגניב" עם עלילה אמיתית ושם הוא נופל – הוא כל כך מנסה להיות סרט של טרנטינו (שדרך אגב מקבל בסרט קרדיט של executive producer), עד שהצופה ממש מרגיש את זה (מומלץ לצפות בהל רייד בכל זאת, כמות השאפות שיש בסרט הזה עולה על איכותו).

עניין של טעם
בסופו של דבר הכל הוא עניין של טעם. לכל אחד יש את הציפיות שלו מסרטים וקולנוע. אני אהבתי את "קוואנטום של נחמה" (בונד החדש) כי אני פריק של ג´יימס בונד, כל שאר הכלים הקולנועיים לא מעניינים אותי שאני צופה בסרטי בונד, אז מה אם רוב העולם אמר שהוא סרט גרוע. אהבתי את Speed Racer למרות שהוא שטויות במיץ, וגם את Wanted למרות שהוא סרט טיפשי. במקביל אני חושב שהסנדק הוא יצירת מופת, שבעה חטאים הוא סרט מעולה, כמו גם מגנוליה, אמריקן ביוטי, חלון אחורי של היצ´קוק ועוד סרטים קנונים אחרים. כל אחד מעולה בדרכו ונותן את החוויה הייחודית לו.

כמו שכולנו יכולים לסכם שיש דבר כזה ספרות גבוהה וספרות טיסה, אני בטוח שכולנו יכולים להסכים שיש סרטים טובים ויש סרטים טובים פחות. אני יודע שאני נהנה מאוד מאלה ומאלה… אבל אני גם יודע לזהות אותם ושאני מזהה משהו שאינו איכותי, אין הדבר מונע ממני ליהנות ממנו. כמו הנאה אמיתית ממקדונלדס כאשר ברור לנו שלא מדובר בבשר איכותי.
צפייה נעימה!
להמשך דיון בנושא הכתבה לחץ כאן.
חלק מהתכנים באתר כוללים מעת לעת קישורים לתוכניות שותפים, שעבורם האתר מקבל עמלה עם רכישה בפועל באמצעותם.
עמלה זו איננה מייקרת את עלות הרכישה של המוצרים.