דיון פילוסופי על העתיד {הטכנולוגי} של הטלויזיה

עפר לאור מתפלסף על עתיד הטלויזיה בעקבות מפגש עם ה GARAGE GEEKSאיך נצפה בטלויזיה בעתיד? האם הטלויזיה והאינטרנט יתמזגו? איך ...

7:00
  /  
15.01.2009
  
כתב: עפר לאור
הקדמה

הקדמה

 

ב-18 לדצמבר נערך דיון ב-GARAGE GEEKS עם מיטב המוחות בתחום לגבי עתיד הטלויזיה בהקשר לאינטרנט.

כחובב טלויזיה מושבע, מאז שגיליתי את השפורפרת המהבהבת בשנות ילדותי הצעירים, מאוד נהנתי והיה לי חשוב להביא כמה מההגיגים שהגגתי בעקבות אותו אירוע.

באירוע נכח Jeff Pulver האלמותי, שתמיד מעניין לשמוע אותו מדבר.

ג´ף טוען שהטלויזיה תהפוך אינטרקטיבית יותר, שנוכל לרכוש דברים באופן חי, לברר היכן המיקום של צילום התוכנית ולהזמין מלון שם. הצפיה תהיה חברתית יותר  – נוכל לראות במה החברים שלנו צופים, לקבל מהם המלצות ולשתף את התוכן איתם, ולדון איתם על הצפיה במידה וזה משהו חי. ג´ף גורס כי המשקל הגדול יעבור מחברות ההפצה המקומיות (במקרה שלנו יס והוט) לאולפנים שיחתכו את ה-Middle Men ויגיעו ישירות ללקוח.

הבעיה של נסיון לצפות קדימה הוא שהנסיון העבר לאו דווקא תקף. בניגוד לתחזיות, הטלויזיה איננה כמו הקולנוע, רק טוב יותר. האינטרנט איננו כמו טלויזיה רק טוב יותר, והטלויזיה העתידית לא תהיה כמו האינטרנט רק טוב יותר…

את הדעה שלי על עתיד הטלויזיה הכנסתי לפני מספר שנים ובינתיים אני לא מתרחק משמעותית מההצהרות שלי (חלקן מדוייקות כבר היום, אך חלקן כבר ארכאי…)

אני חושב שהחשיבה הזו פחות רדיקלית ממה שיקרה בפועל. ניקח את המודל של מוזיקה ונראה איך נתקדם משם.

המעבר למסך המחובר

 

תוכניות כבר דולפות מהאינטרנט למסך הקטן (אפילו קחו דוגמא כמו פאפאדיזי בישראל ותבינו שזה יקרה). במקרים מסויימים כמו Gossip Girl, כבר ראינו מצב שבו הפופולריות העודפת של תוכנית OnLine עלולה להעיב על הביצועים שלה בטלויזיה.

תוכניות כמו האח הגדול משודרות חי באינטרנט במקביל, והיעילות של השליטה שם טובה יותר מאשר בצפיה בערוץ שבו מישהו בוחר לך היכן להסתכל בתוך החדרים. בשידור האוליפיאדה כבר ראינו ניצנים של זה, וכשהביצועים ישופרו השליטה תהיה טובה הרבה יותר.

כמו שלקח לא מעט זמן לכוכבי קולנוע להגמיש עמדות ולעבור למסך הקטן, כאשר כוכב גדול ישודר בסדרה אינטרנטית נראה מהפכה. מכיוון שכל הסיפור הוא תלוי מימון, אני מעריך שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יסכים לממן פרוייקט מהסוג הזה, אפילו על בסיס פיילוט שנכשל להתקבל (ע"ע סיינפלד שכמעט ולא עלתה לאוויר) או אפילו סדרת מופית שבוטלה (אפשר לציין סדרות כבר בשנות השישים שהוחזרו לצפיה בעקבות לחץ הקהל).

רק לאחרונה שמענו על סדרת מופית כזו בשם Arrested Development אשר בוטלה למרות קהל צופים אדוק ורווחים לא קטנים. הסיבה לביטול – באותו זמן ניתן היה להרוויח יותר מתוכנית ריאליטי שבה מצביעים ב-SMS.

כל נושא ה-Prime Time הוא ארכאי וזמני, הוא פועל מהסיבה הפשוטה שמרבית האנשים מתפנים לצפיה בשעות מסויימות, אך מה המשמעות של זמן זה כאשר כולם מחוברים דרך ממיר PVR ורואים את התכנים שלהם בכל שעות היום?

בעתיד לא יהיה משמעות לשעות היום או ל-Prime Time, גם לא תהיה בעיה להכניס כמה תכנים במקביל והקונספט המיושן של "ערוצים" כבר כיום חסר כל ערך. אני כיום צופה בתוכניות ולא ממש מעניין אותי הקטגוריות שלהם או מיקומם בשלט.

טלויזיה מסחרית

פרסום

שלוש מודלים יש כיום לטלויזיה:

  • שידור ציבורי: לרוב השידורים הללו נידחים וחסרי צופים בשל מימון וארגון כושלים. המודל היחיד שעובד כראוי הוא המודל של ערוץ 4 הבריטי שראוי לשיקול.
  • שידור מסחרי: ממומן על ידי פרסום
  • שידור מנויים: ממומן על ידי הצופה.

השידור המסחרי בצרות. עוגת הפרסום שלו מתחלקת עם האינטרנט וכבר מבינים שאנשים פיתחו חסינות לפרסומות. אנשים בוהים במסך ולא קולטים, אלא אם זורקים להם משהו באמת מיוחד (ע"ע פרסומות ה-Super Bowl ) או שטוחנים להם את השכל לאורך שנים (קוקה קולה וכו´). ה-PVR הפך את המצב לגרוע יותר עבור המפרסמים, הם טורחים ומציגים לנו את התוכן ואנחנו מחזירים להם בכך שאנחנו מריצים קדימה את הפרסומות…

יותר מכך, בדומה לעיתון שבו יש הרבה מאוד פרסומות לא אפקטיביות (מתי פעם אחרונה עצרתם והסתכלתם באמת על פרסומת בעיתון) כך גם בטלויזיה – אין מדד להצלחה. בעוד שבאינטרנט המדד מאוד ברור (PPC ו-CPM), התמחור בטלויזיה כיום הוא דבר ארכאי שנובע מההיסטוריה.

בטלויזיה העתידית יצטרכו המפרסמים למגן עצמם. כמו שאני רואה את זה, הם יצטרכו לעבור למודל הקוריאני. במודל הזה התוכן עצמו יכלול פרסומות בכל זמן נתון, Product placement יממן את התוכן עצמו. אם זה מספק שהכוכב יחזיק לאורך כל התוכנית פחית קולה, אז מצויין – כמה שיותר עיניים שרואות את זה יותר טוב ולכן קוקה קולה תשמח לממן את התוכנית ותעודד העתקה של התוכנית ושליחה שלה מחבר לחבר…

למי שלא יודע, כך בדיוק התחילה הטלויזיה המסחרית. תוכנית כלשהי מומנה לחלוטין על ידי מותג ששובץ בתוכנית עצמה. אם זה לא יספק את הצרכים, אזי נראה פרסומות שיופיעו כמו "באגים" (אותם פופאפים שמזכירים לכם שבשעה 5 תתחיל תוכנית בישול חדשה בערוץ השני) ושלא ניתן יהיה להיפטר מהם אם אנחנו מעונינים בתוכן עצמו.

מכיוון שפרסום מסוג זה מונע רייטינג, אין בכלל מניעה להעתיק אותו לכל העולם ואשתו. כמובן שטכנולוגיות שמכניסות פרסומות שונות לפי איזורים ודרישות שונות (למשל שעות מסויימות של צפיה בלילה של סרט יעודדו צריכת פופקורן). עם זאת, ככל שיש עיניים בוהות יותר כך ההצלחה מובטחת – ולכן שיתוף בין אנשים צריך יהיה להיות קל ופשוט (ולחלוטין לא חסום כפי שנעשה כיום).

התכנים הממומנים על ידי הצופה (המודל של HBO ו-SHOWTIME), יצטרכו לקבל פתרונות DRM. השאלה היא אם המחיר הוא זול דיו בכדי שלא נטרח ונעתיק והמודל המימושי פשוט דיו אז אף אחד לא יטרך לעבוד קשה בכדי להעתיק. לחיצה קלה תגרום לרכישת עונה כלשהי של סדרה – אם היא לא שודרה עדיין אז היא תנחת לנו בממיר (תוזרם מבעוד מועד) כך שהיא תהיה זמינה כשנזדקק לה. אם היא שודרה, אז כולה תהיה זמינה לנו לפי סדר ההורדה.

הצינור

כיום חברות הכבלים והלווין עומדות במצב לא נעים. בעצם הם קיבלו שלוש מנדטים ברשיון שלהם:

  • מסננון וממיינות עבורינו את התוכן לערוצים מועדפים, לסדרות פופולריות, אירועים וסרטים.
  • הצינור שעליו התוכן הזה מוזרם הביתה והמקלט שמקבל את התוכן.
  • הם אחראיות לתוכן עצמו ולתרגומו.

הבעיה היא שמספר הצינורות שאנחנו מקבלים הביתה גדל והולך, טלפוניה, WIMAX, DTT, אינטרנט, סלולר, ADSL, לויין וכבלים (שלא לדבר על רשת החשמל).

ערך הצינור עצמו ירד והפך לכמעט חסר רלוונטיות כיום. האם באמת צריך לעניין אותי כצרכן שהתכנים הגיעו לי ליס מקס דווקא דרך לויין במקום דרך האינטרנט?

תוכן, לעומת זאת, מקבל חשיבות יתר והופך למהותי יותר. כולם רוצים לראות Dexter, Heroes ו-Lost…

המשמעות היא שאחד מהנדבכים החשובים של הכבלים והלויין (ובכך חברות הכבלים מקבלות חשיבות יתר כי הצינור שלהם טוב יותר למטרה זו) יהיה להעביר מידע מכל הסוגים, מה שיהפוך טלויזיה, "טלפון", רדיו ואינטרנט – לייצור אחד אחיד שכמעט בלתי ניתן יהיה להפריד בין מרכיביו.

חוקיות והצפנה

DRM והגבלות איזוריות

 

כיום הוליווד מעמיסה עלינו אין ספור מגבלות איזוריות. תכנים מוצפנים ומוגנים מהעתקה והעברה, תוכן שהוא חינם ברחבי ארה"ב מוגן מכל משמר מניגון Online או  Offlineבארצות אחרות וסבך זכויות יוצרים צולבות עושות בשוק אין ספור בעיות, השחרות מסך ובעיות.

לפי ג´ף פולבר, ה-DRM אינו "הולך לשום מקום" בעתיד הנראה לעין בגלל הסבך הביורוקרטי הזה. ג´ף צופה שהקונגרס בסופו של דבר יקרא להעביר חוק שיסדיר את סבך הזכויות ברחבי העולם, אך יתכן שגם הוא לא יספק בגלל שחוזים רבים תקפים מחוץ לגבולות ארה"ב.

אני יותר אופטימי, מכיוון שאני חושב שהסבך הזה נוגע לתכנים מאוד ספציפיים – זכויות היוצרים על התוכן של העשור האחרון. דברים שהיו בשנות התשעים ולפני כן כמעט ולא מייצרים כסף כיום ולכן הסבך הבירוקרטי שבהם הם נמצאים חסר כמעט כל ערך. רק סדרות ותכנים בודדים מסוגלים עדיין לייצר כסף אחרי עשור או שניים על המדף.

לכן, כל דבר שיכול לגרום להחייאתם הכלכלית, אפילו בכמויות כסף קטנות שווה בטווח הארוך לבעלי הזכויות כל אגורה. תחשבו על קטלוג עצום של תכנים ישנים שצופים בהם מדי פעם, זה בדיוק כמו ספרים נידחים באמזון או פרסום באתרים קטנים – הסכומים הקטנים הללו יכולים להצטבר לסכומים גדולים כשמדובר בהרבה תוכן. קטלוגי סרטים וסדרות ישנים כמו של MGM, WARNER ודומיהם יכולים לייצר הרבה מאוד כסף בטלויזיה החדשה הזו אם ישווקו נכון לקהל.

אם הצינור אינו מוגבל בסוג או כמות התכנים (כי הרעיון של ערוצים פסח מן העולם) – בעצם אין שום סיבה שלא נוכל לצפות בסדרות שראינו כילדים (מישהו אמר הטלויזיה החינוכית ולא קיבל?). ה-Long Tail של הטלויזיה הוא אטרקטיבי במיוחד, יש עשרות של שנים של תוכן שלא מייצר אגורה ויכול להיות אטרקטיבי מאוד עם מודל עסקי מתאים.

הסיפור מזכיר טיפה את שיטת האולפנים שהונהגה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בהוליווד. מספר מוגבל של אולפני קולנוע, טאלנטים שמחוברים לאולפנים בטבור עם חוזה דרקוני. פיצול השיטה גרמה להוספת גורמים נוספים וגיוון גדול יותר של תכנים במקום סרטי ז´אנרים עייפים. גם בתחום הספרות, Amazon מאפשרת כיום הזמנה של ספרים ותכנים איזוטריים למדי שבוודאי הודפסו במהדורה קטנה במיוחד ובעבר לא היו זמינים מחוץ לספריות מתמחות. בתחום המוזיקה הפריצה של MySpace מאפשרת לכל אחד לפרסם את עצמו ואח"כ גם למכור את תכניו דרך אייטיונז או בדרך אחרת. השילוב הזה מאפשר בסופו של דבר לקצר את המרחק הכלכלי בין היוצר לבין הרוכש. כך יוצר יכול להרוויח את לחמו יפה מאוד גם בלי למכור מליוני עותקים שמרבית התמלוגים שלהם מחולקים למתווכים רבים באמצע, החל ממאמצי השיווק, דרך הרדיו, ההדפסה, עריכה, פרומואים, ואפילו תשלום על המדף שהדיסק עומד עליו עד שרוכשים אותו.

נחזור ל-DRM. נתחיל מזה שאף אחד לא אוהב לגנוב (אולי חוץ מגנבים מקצועיים, אין לי ניתוח פסיכולוגי של כאלה), בני האדם הם מוסריים ברובם ולכן שמו שוטרים בכדי למנוע מכוחניות לא הוגנת למנוע מאנשים את זכויותיהם. בסופו של דבר, אין סיבה שתכנים שהם חופשיים (כי הם מייצרים כסף מעצם הוויתם) לא יועתקו בחופשיות. תכנים מהעשורים האחרונים עלולים לקחת זמן, אך כשהחברות יבינו שהם מפסידות כסף בכך שהן לא מנצלות את הזכויות שלהם על הנתונים, כל מה שנותר יהיה לחשב כמה תמלוגים מגיע לכל אחד בדרך.

תכנים שצריכים להגיע אלינו חי או קרוב לחי (חדשות, ספורט, אירועים) יהיו הבסיס למחיה של גופי השידור הקיימים. מה שנותר הוא "סוגה עילית" שכיום משלמים מנוי בכדי לקבלם.

מדוע שחברה כמו HBO לא תהנה ממלאי לקוחות עולמי ותגביל את המנויים שלה לארה"ב בלבד? מקהל של 100 מיליון בתי אב פוטנציאליים הם יעברו לקהל פוטנציאלי של חצי מיליארד מיליארד בתי אב… במעבר כזה הם יכולים או לשמור על שיטת המנוי (במקרה כזה, העלות של מנוי כזה, בשל הפיזור הרחב של הערוץ, צריך לרדת משמעותית עד כדי דולר או שניים לחודש לכל היותר) או לעבור לשיטת הפרסום המסחרית (שעלולה להיות בעייתי בגלל שבשל הכורח הרייטינגי יגרום לה למשוך למטה את התכנים למכנה המשותף הנמוך ביותר).

התיווך

האולפנים ואנשי התיווך 

 

לפי מודלים אלה, בעצם HBO הופכת לחברת הפקה ולא לחברת שידור. בכך היא מצטרפת לשורה ארוכה של אנשי תווך שמאפשרים לנו לראות טלויזיה כיום.

  1. היוצר או היוצרים של התוכן.
  2. ההפקה.
  3. האולפן שדואג להכל.
  4. הגוף שמממן את ההפקה.
  5. הגוף המשדר.
  6. הגוף המשווק והמפיץ.
  7. חברות הכבלים והלווין המקומיות.
  8. קהל היעד.

בעצם המהפכה הראשונה צריכה להיות הפתחת גופי הביניים שיקרבו את הגופים היוצרים לקהל היעד. במודל כזה אין הרבה מקום לחברות כבלים מקומיות, למשדרים ומסננים מקומיים (שיטת ההפצה הויראלית והעיתונים יכולים לספק בהחלט את הצרכים של סינון, בדיוק כפי שגוגל, ynet ואתרים יעודיים מהווים דרגת סינון ראשונית ממילא כיום).

כפי שכיום ניתן גם להפיק דיסק שלם עם תנאים ביתיים, הפקות מקומיות זולות (Wayne´s World , Be Kind Rewind) יכולים לעבוד לא רע ובמימון ציבורי או מקומי (כאשר יהיה מודל עסקי קביל) יכולים בהחלט להצליח.

כבר כיום ניתן להביא את הדברים הללו לקהל הרחב בתשלום או בחינם דרך Joost (שלא יחזיק הרבה מעמד), Boxie, או אפילו דרך אייטיונז… כלומר, כמו שהתפרקו האולפנים הגדולים לטובת אולפנים קטנים וממוקדים יותר, כך גם כאן נקבל הפקות ישראליות או מקומיות אחרות שיכולות לשמש לכלל העולם וישפטו לפי איכותם ויתוגמלו בהתאם. בסופו של יום האולפנים הקיימים יתפצלו ויתרבו ויותר יוצרים יוכלו להגיע לכדי מימוש עצמי.

המודל של פרוייקט Orange Blender (שייצר בכלים חופשיים את הסרט Elephants Dream) יכול להראות לאן תעשיה כזו יכולה להגיע. קבוצה של אנשים מרחבי האינטרנט מתחברים, יוצרים סרט קצר בכלים חינמיים אשר מופץ בכל סוג מדיה אפשרית, כאשר הם גם יכולים להרוויח מהמיזם ללא מתווך ועם מימון מינימלי. פרוייקטים כאלה יכולים להצביע לאן התעשייה הזו יכולה להתקדם.

שליטה על המסך

בחזון של NDS ושל פולבר, כפי שתוארו בכנס של הגראז´ גיקס, מדובר על Voice Recognition ושיטות שליטה אחרות. המקלדת תעלם מול המסך. אני מסכים לחלוטין עם הגישה של המקלדת. צעירים לא מוטרדים מכך שהודעות SMS רצות על המסך בתוכניות ילדים או תכנים מהסוג הזה, זה משעשע אותם אך מעייף אותי. לא מעניין אותי לדעת מה אחרים חושבים על הסרט שאני רואה תוך כדי שאני רואה אותו.

האספקט החברתי הפשוט ביותר שכן עובד הוא ריאליטי חי, קרי הצבעתי (מודל ה-SMS להצביע עבור נולד לרקוד/אח גדול/כוכב נולד וכו´). אספקט חברתי נוסף הוא המלצתי, כלומר, שיווק של תוכן ויראלי. ראיתי משהו מעניין ורוצה לשתף את חברי בו ובכך לגרום לו להתגלות בקרב הקהל הפוטנציאלי שבו. זה לא משהו אקטיבי ובולט ורץ תוך כדי כמו באתרי אינטרנט.

החוויה של טלויזיה, בניגוד למחשב ובאינטרנט, היא במהותה פסיבית. אנחנו יושבים וצורכים תוכן שהוא כתוב ומתוסרט. אפילו בריאליטי, מרבית הסצינות והתכנים חייבים להיות מבויימים עם כוריאוגרפיה מדוייקת למדי כך שמספר הבחירות של הקהל יהיה מצומצם דיו.

האינטרקטיביות, עם כך, תהיה הרבה יותר ממוקדת כגון אפשרות לבחור באופן חי את זוית הצילום, לגרום לדברים לקרות על המסך, לתקשר עם דמויות, לתקשר עם ההפקה ולדרג את התוכן. בקיצור, זה לא יהיה כמו האינטרנט, רק "יותר טוב".

אני מאמין קטן מאוד ב-Voice Recognition, אני לא רוצה להגיד לטלויזיה מה אני רוצה. אני מאמין בלמידה חברתית. אני חושב שהטלויזיה שלי תזהה אותי (אופטית, או דרך שיטת זיהוי אחרת), תלמד את הרגלי ותציע לי מספר רב של אפשרויות בהתאם להרגלים והאהבות שלי של תכנים בהתחשב במה שאנשים דומים לפרופיל שלי צופים בו. הלמידה יכולה מבוססת חיפוש פשוט מאוד, כלומר הכנסת משפט או שם, שמוציא רשימת אפשרויות אשר משתפרת ככל שיותר אנשים לוחצים על התוכן וצופים בו עד הסוף.

רוחב הסרט

 

החזון האפוקליפטי של מארק קיובן לגבי קצב הגדילה של רוחב הסרט הדרוש לוידאו באינטרנט בהחלט מדאיג. המודלים שאני מציע כאן דורשים מעבר של כמויות מטורפות של מידע בין יבשות. הפוטנציאל לתקלות ולבעיות הוא אין סופי ולכן צריך לקרב את הצרכן לתוכן.

מודלים כמו יוטיוב יכולים לעבוד עבור תכנים קצרצרים אך במידה ועשרות מיליוני אנשים ירצו לצפות בתוכן כלשהו בהפרשים שונים של זמנים, יווצרו פקקי תנועה מטורפים על התשתית.

מודלים שכן יכולים לעבוד הם דומים דווקא לשיטת השכפול החכם של אקמאי – נקודות מידע גדולות (Data Centers) באיזורים מקומיים אשר משרתים את סביבתם ומשכפלים מידע פופולרי. מידע נדיר יותר נשאר בשרתים ומתקבל לפי הצורך. כלומר, אם מספיק אנשים יחשבו ש-Lost מעניין, עותקים רבים שלו יווצרו ברחבי הרשת וינוגנו משם ולא ממרכז אחד גדול. לעומת זאת, סדרות איזוטריות או מקומיות ישודרו ממקור מרכזי (Master) או מקום מרכזי אזורי (Regional).

הדעיכה של המודלים החברתיים (Peer 2 Peer) בשנה האחרונה מרמזת ששיטת המידע המרוכז היא השיטה הנכונה יותר. גם שיטת Push VOD מתוזמנת היטב (כלומר, מידע מוזרם למכשיר היס מקס של כל הלקוחות אך נפתח לצפיה החל משעה 20:00 ביום רביעי כלשהו…).

MultiCast יהיה שם המשחק בכדי לחסוך רוחב סרט ולאפשר לכולם לצפות בתוכן שמעניין אותם תוך הפצה למרכזים מקומיים או אפילו ללקוחות הסופיים. מרבית התוכן שמעניין אותנו הוא, אחרי הכל, מספר סוגי תכנים מאוד מסויים ולא גדול במיוחד, מספר התכנים שמעניינים גלובלית הם מספר מאות שעות עדכניות של סרטים וסדרות שיצאו לאחרונה. כל השאר מעניין אך ברמות פחותות בהרבה ולכן הוא לא יהיה מרבית העומס ברשת.

בשיטה הנוכחית, התחזית הקודרת של קיובן אכן תתממש ולכן לפני המהפכה דרושה הערכות אמיתית לא רק של התעשייה אלא גם של התשתיות.

חברות הכבלים והלויין היום משמשות כנקודות CACHING והנושא הזה ידרוש שדרוג משמעותי. יתכן שהחברות המקבילות בתחום ה-DATA (חברות כמו AKAMAI) יוכלו לדאוג ל-CACHING שימנע את הצורך של מעבר בין יבשתי של תכנים. רק לאחרונה ראינו נפילה משמעותית של חיבור אינטרנט בין לאומי אשר ניתק, בין היתר, את מצריים מתשתית האינטרנט העולמית. נפילה דומה עם סביבה כפי שאני מתאר כאן תגרום לניתוק כולל שימנע טלפוניה, טלויזיה ואינטרנט והפיכת מדינה לחסרת אונים לחלוטין. ניתוקים כאלה, בדומה למה שקרה בפריימריז של העבודה ושל הליכוד הם מהגורמים שמרתיעים חברות ממעבר לתוכנות ONLINE (תחשבו שגם מסמכי OFFICE לא תוכלו לייצר כשהרשת תיפול, בעצם כל תשתית המחשוב הופכת לנקודת תורפה ענקית למדינה).

לכן, CACHING וחיבורים מקבילים יצטרכו להכנס לפעולה בשביל שכל העסק יעבוד. חיבורי גיבוי והסרת התלות בחיבור אחד לכל מדינה (במקרה שלנו, החיבור התת-ימי לאירופה).

המיקוד של חברות הכבלים והלויין עלול להיות שוב כאנשי תיווך אשר יאגדו מכלול של חבילות אינטרנטיות וישווקו ויעבור CACHING דרך השרתים של החברות הללו. תרגום ואפילו דיבוב יכולים להיות גם נקודת כשל בינ"ל וזה דבר שהחברות הללו יכולות לתרום בו רבות.

אבל המיקוד החשוב ביותר של החברות הללו יהיה חייב להיות ייצור ושיווק של תוכן מקורי מקומי אשר ניתן יהיה לשווק אותו כעת לישראלים בכל העולם שיכולו להמשיך ולהיות מנויים של יס או הוט (או אפילו שניהם).

בשלב המתקדם יותר, יוכלו גופי ההפקה והשידור להתנתק לחלוטין מכל גוף אחר ולמכור הישר למשתמש הסופי את התכנים שלהם (דרך חנות מכוונת, או גורם מתווך אחר). אך תמיד נזדקק למישהו שיסנן עבורינו את התוכן והגופים הללו יזדקקו לשירותי הפקה ומימון כפי שמעטות החברות שיודעות לתת.

מדיה פיזית

בלוריי ומדיה פיזית

רבים חוזים את מותו של המדיה הפיזית, אך בניגוד לתחזיות, בלוריי דווקא מתחיל להתרומם. יתכן שהסיבה היא פסיכולוגית – הרצון של אנשים להחזיק את מה שבבעלותם. מודלים כמו אייטיונז שזוכרים לך מה רכשת לעולמים ומאפשרים לך להוריד אותו מחדש בכל שלב יכולים להיות פיתרון מצויין.

עם זאת, לדעתי המדיה הפיזית עדיין רחוקה מאוד מכדי העלמות. יתכן שבסופו של תהליך בעוד עשור או עשור וחצי, אנחנו נראה העלמות כוללת של הפורמטים הפיזיים, אך בינתיים המנטליות האנושית, ולא צרכים אמיתיים הם אלה שדוחפים את התעשיה הזו.

Date & Time Release

הנסיון של האולפנים למקד שחרור תוכן כלשהו בפורמט מסויים או למקום גיאוגרפי מסויים, כגון סדרה כלשהי שתשוחרר אך ורק בארה"ב או שתוכן מסויים ישודר רק בקולנוע ולא בדרך אחרת נועד לכשלון.

בדומה ל-DRM של מוזיקה שהולך ונעלם מהעולם, כך גם המגבלות הפיזיות הללו יעלמו. הצפנה אינה יכולה לעבוד כאשר ללקוח הסופי יש גם את התוכן וגם את המפתח להשתמש בה. במקרים כאלה תמיד תמצא דרך לפענח את התוכן כך שהוא ישוחרר "לחופשי". לכן, עצירת הדליפה של התוכן לרשת או להגביל אותו גיאוגרפית נועדה לכישלון ומזכירה את הילד שמנסה לעצור את הסדקים בסכר עם אצבעותיו.

תוכן מועד לשחרור במקביל בכל המדיות, טלויזיה, קולנוע, כבלים, לויין, אינטרנט ומדיה פיזית.

התוכן עצמו

הזנב הארוך

 

לשאלתי באירוע האם הטלויזיה הופכת לטפשית יותר או חכמה יותר, לא היתה תשובה. לי יש השערה בנושא, ישנם כמה סוגי אנשים:

  • אנשים ממוקדי מטרה (מעניין אותם תוכניות בישול, ספורט, חדשות)
  • סוגה עילית – אנשים שמחפשים תכנים מז´אנרים שונים שהם בעלי עלילה מתוחכמת
  • מסטיק לעיניים – אנשים מחפשים להעביר זמן

לכל אחד מהאנשים הללו (או אפילו אנשים שזקוקים לתמהיל כלשהו של שלושת סוגי התכנים הללו.

ההיצע הרב בשיטה הזו תהיה כזו שניתן יהיה לבחור את התמהיל באופן מקומי וממוקד מאוד. חברת הפקה כלשהי יכולה לקחת פורמט ידוע מארץ X ולהפוך אותה למקומית ולא תזדקק למימון חיצוני על מנת לבצע זאת. לשם הדגמה ניתן יהיה לצפות בכוכב נולד הישראלי כבר מתוך "הערוץ" של כוכב נולד העולמי…

לכן, בשאלת האיכות לדעתי הדברים יוקצנו יותר ויותר. מסטיק לעיניים (אופרות סבון, שעשועונים וריאליטי) יהפוך קיצוני ובוטה יותר, בעוד שתוכניות איכות יהפכו מאתגרים ומתוחכמים יותר.

כמובן שיהיה תמיד מקום לבינוניות, אך לפי הדרוויניזם החדש אין מקום לתוכן שמנסה להגיע לכולם. תוכן בינוני לא יעניין את מי שמחפש אתגר או משהו מעניין באמת, ותוכן פשטני מדי לא יעניין אחרים. לתוכן גרוע פשוט לא תהיה הצדקה כי יהיו יותר מדי אלטרנטיבות לזה.

כלומר, יהיה לנו הרבה יותר תוכן שיהיה ממוקד לצרכים האמיתיים שלנו באמת. תכנים לא ימשכו מעבר לקיום האמיתי שלהם (ע"ע סדרות כמו Lost שנמתחות כמו מסטיק על פני אין ספור עונות בשל הכדאיות הכלכלית שלהם).

לכן התשובה היא כן, טלויזיה תהפוך לחכמה יותר אך גם לטפשה יותר.

זמן מת

בניגוד להיום שאנחנו יושבים ומזפזפים בחוסר רצון בין הערוצים השונים, נוכל לזפזפ בין תכנים מותאמים אישית ולנצל את הזמן באופן יעיל יותר.

החוסר של Prime Time (עבורי, שעות ה-Prime Time הן אחרי חצות) ישחרר אותנו מהעול של מדורת השבט. רק אירועים בעלי חשיבות של זמן (בחירות, אירועי ספורט וכו´) יחברו אותנו בשעות ידועות למסך.

סיכום

המרכז הביתי

 

המרכז הביתי שלנו יהיה מורכב מרכיב שחלקו ראוטר ומודם לאינטרנט, חלקו חיבור לכבלים, ללויין או למקלטים אחרים ואשר ירכז את המדיה הביתית, רצוי על דיסק קשיח. את התכנים הוא יאגור לנו במקום מרכזי אחד כאשר בכל טלויזיה בבית, דרך חיבור רשת או באופן אלחוטי (דרך 802.11N) ניתן יהיה לקלוט את שידוריו. למכשיר יהיו מספר טיונרים מקבילים אשר ידאגו שנוכל לראות מספיק תכנים במקביל.

הקליינטים הדקים שלו יוכלו לסמן תוכן להקלטה כך שניתן יהיה אח"כ לצפות בהם בכל מקום בבית (ניתן יהיה גם לאגור אותם על גבי "ממיר" מקומי) ולהזרים וידאו חי מכל מקור עבורם.

כבר כיום רואים חברות כמו NDS מתמקדות במכשירים שמיועדים להוות התשתית הטכנולוגית של המכשיר הזה, שיתכן וגם ישמש לנו מרכזית טלפוניה ביתית והשער לאינטרנט.

אני מאוד מקווה שרמת השליטה של המכשירים יהיה ברמה שתאפשר לכל תחנה בשרת לקבל זכויות על תכנים מסויימים (חסימה של חדר ילדים לתכנים של מבוגרים יחסמו את הנקודה הזו בעצם לתוכן אינטרנט, טלויזיה או רדיו שהדירוג שלו מסומן כמבוגרים בלבד) ואפילו לקבוע שעות. כבר היום יש לי אפשרות לסמן בראוטר הביתי שלי חוק שמונע מהילדים שלי לשחק באינטרנט לאחר שעת השינה שנקבעה להם מראש. הם יודעים ששיעורים ומשחקים חייבים להספיק עד לאותה שעה, כי מדובר ב-SECURITY RULE שמופעל תמיד בשעה קבועה.

סיכום

הבית החדש שלנו יהיה מתוחכם יותר, הטלויזיה תצפה בנו ותלמד אותנו ואת הרגלנו לא פחות מאשר אנחנו נלמד להשתמש בה. בסופו של יום אנחנו מתקדמים בקצב גובר והולך למצב שבו כל אחד יקבל את מה שהוא צריך ומעוניין בו באמת הישר מאותו גוף או אדם שיודע לייצר את התוכן הזה עם מינימום הפרעות ומתווכים.

המתווכים העיקריים יהיו מתווכים טכנולוגיים וכלכליים -גופים שיממנו את ההפקות, וחברות תשתית טכנולוגית שיאפשרו לנו להגיע בזריזות לתוכן הרצוי ולתקשר איתו לפי צרכיו.

מתי כל זה יקרה? המעבר יהיה הדרגתי. השלב הראשון יהיה חייב להיות שתוכנית כלשהי, או כוכב חשוב יעשו את המעבר למדיה החדשה ובעצם יגרמו לצורך הזה. כבר היום הניצנים הטכנולוגיים לכל המפכה כבר קיימים. הטכנולוגיה שתאפשר את כל היכולות שאני מדבר עליהם קיימת כיום ותהיה ממוסדת יותר בתוך שנתיים או שלוש – אך מה שדרוש בכדי לגרום לכל העסק להתרומם הוא לא טכנולוגיה אלא מעוף של אנשים והזליגה המתמשכת של תכנים מוגנים לתוך הרשת בהחלט מדרבנת את הגופים החשובים ללכת לכיוון הזה.

מה שבטוח – העולם יהיה בהחלט מעניין ומאתגר יותר.

לדיון בנושא זה בפורום לחצו כאן.


7:00
  /  
15.1.2009
  
כתב: עפר לאור

1