מפגש High End Society מס´ 2 – ביקור אצל מנדי סבו

"תגיד לי, אתה ישן בעמידה? מה נסגר איתך?" אמר הקול הזעוף מעברו השני של קו הטלפון."מה קרה? מה עוד פעם ...

7:00
  /  
30.12.2008
  
כתב: עומר נוה (Booboo)
קבלת הפנים

קבלת הפנים

מנדי סבו מוכר לי כבר שנים כאחד ה"עוסקים בתחום" היותר הגונים, הוגנים ונחמדים בביצה המקומית של האודיו היוקרתי. מזגו הנוח, אוזנו המוזיקלית והבנתו הרבה במוזיקה ידועים זה מכבר לכל מי שדרך פעם באולם התצוגה שלו.
הפעם המפגש לא היה באולם התצוגה של מנדי, אלא במרתף שבביתו הפרטי בהרצלייה.
כשהגעתי לבית וירדתי למרתף הדבר הראשון שראיתי זה את מנדי וידו המושטת לקראתי.

הדבר השני ששמתי אליו לב היה איש גבוה ומרשים בשם אירי שישב ליד מנדי, שעליו עוד ידובר ויסופר.

לאחר שלב לחיצות הידיים התפניתי להביט במערכת ההדגמה המרשימה במיוחד שניצבה לה בחדר:

רמקולים של Nola מסוג Viper Reference II, שני מגברי מונובלוק של VTL מסוג
MB-450 Signature, קדם-מגבר של VTL מסוג TL-5.5 ונגן CDP של Lector מדגם CDP-7T.

במילה אחת: WOW.

ה-Nola נראים כל כך מיוחדים עם התיבה הסגורה שלהם (אין Bass Reflex) והדרייברים שנמצאים מחוץ לתיבה. ה-VTL האימתניים – 450W של מנורות! , וה-CDP המרשים עם מנגנון
ה-Top Loader נראו כולם מרשימים במיוחד, וגרמו ליותר מלסת אחת ליפול לפני ששמענו ולו צליל אחד.

 

 את הערב פתחנו בהרמת כוסית, ולאחר שנתנו עינינו בכוס ונכנסנו ל-Mood המתאים הגיע
הזמן לאירוע הגדול של הערב – ההרצאה של אירי בנושא הסגנונות השונים במוזיקה הקלאסית
ו-הכי חשוב-הדוגמאות.

באנו ללמוד

באנו ללמוד משהו על מוזיקה קלסית

זה המקום לספר למי שלא בקי ברזי המוזיקה הקלאסית שהמוזיקה הזאת היא פשוט עולם ומלואו של סגנונות שונים, כאשר לכל אחד יש את המאפיינים שלו, ומה שהכי רלוונטי אלינו, לדרישות שלו ממערכת הסטריאו כדי להישמע במיטבו.

במוזיקה הכלית הקאמרית החל מרסיטל (סונטות לדוגמה) לכלי אחד או שניים, עבור לטריו ועד אוקטט, במגוון כלים והרכבים לא קטן שלא לומר עצום.

כדי לסבר את האוזן, תראו כמה סוגי מנגינות שונים יש רק לפסנתר סולו:

סונטות (Sonatas), סוויטות (Suites), פרלודים (Preludes), נוקטורנו (Nocturnes), פוגות (Fugues), אטיודים (Etudes, שהם בכלל תרגילים בנגינה אבל נשמעים כל כך טוב, אז השאירו) , קפריציות (Caprices), טוקטות (Toccatas), בלדות (Ballades), פנטזיות (Fantasies), פרטיטות (Partitas), וואלסים (Waltzes) וסקרצו (Scherzo). עבור למחולות שמנוגנים בפסנתר סולו – פולונז (Polonaise), מזורקה (Mazurka), קורנטה, אלמנדה, ג´יג, סרבנדה) וכלה ב-Impromptus (אילתורים. תתפלאו אבל ג´ימי הנדריקס לא המציא אותם).

המוזיקה הסימפונית מתחילה בקונצ´רטי של סולן ותזמורת של כל כלי נגינה שרק תעלו בדעתכם (טוב נו, חוץ ממצלתיים ותופי טם-טם) כולל קונצ´רטי לפסנתר שלא קיים בדרך קבע בתזמורת סימפונית ואפילו לעוגב כנסייתי(!), עבור לבלט, למחולות מכל מיני לאומים ומדינות, אוברטורות לאופרות, וכלה בסימפוניות, גמורות או לא גמורות, לתזמורות שלמות.

המוזיקה הווקאלית מתחילה מווקאל ללא כל ליווי כלי (אקפלה), דרך קינות (Lament), מדריגלים, Motet, מיסות (כולל Stabat Mater וכו´) שכוללות סולנים לקולות שונים, מקהלה וליווי כלי, רקוויאם עצובים או אפילו כאלו שמבטאים מנוחה והשלמה (נשבע לכם. של Faure לדוגמה), עבור לאורטוריות שהגויים ימ"ש כתבו עבורנו וכלה באופרות ואריות במבחר שפות אקזוטיות כמו גרמנית ואיטלקית.

אם לא מספיק לכם הסוגים, גם הקצב קובע. החל מ-Largo, דרך Adagio, Andante, Allegro וכלה ב-Presto. כל מלחין נותן כמובן את התוספת "הקטנה" שלו כדי להגדיר איך בדיוק הוא מצפה שינגנו את המסטרפיס שלו, כמו למשל המשפט הסתום "Allegro non troppo ma con brio" שאומר בעצם "מהיר, אבל לא מאוד, ועם "אש" בנגינה", או אוסף המילים הלא ברור "Un poco maestoso" שאומר בעצם "עם קצת כבוד, קצת במלכותיות". אין בעיות בראהמס אחי – מה שתגיד.

כמובן שכל קצב ניתן לנגן חזק (פורטה), חלש (פיאנו), בינוני (מצו-), בעוצמה הולכת וגדלה (קרשנדו) או בעוצמה הולכת ויורדת (דימינואנדו)

 אחד הדברים שהכי מאפיינים את המוזיקה הקלאסית זה הטווח הדינאמי האדיר שלה, שיכול לחצות בקלות את ה-100db. מספיק שתשמעו את החמישית של מאהלר או את שחרזדה של רימסקי-קורזקוב כדי להבין על מה אני מדבר. מכינור פולני קטן שמנגן לבד, בחושך, עד להתפוצצות של תזמורת שלמה עם קרנות ותופי דוד, וכל זה בחצי שנייה.

 ואידך זיל גמור.

מערכת ההדגמה של מנדי נראתה על הנייר כמסוגלת להתמודד בקלות עם כל הצדדים התובעניים של המוזיקה הקלאסית ולהישמע במיטבה בכל סגנון וסגנון. האם היא עשתה זאת? מיד תגלו.

 כוכב הערב, אירי, התחיל עם ההרצאה. כל קטע ששמענו התחיל בהסבר מפורט על מה אנחנו שומעים, למה אנחנו שומעים אותו, ומדוע הועדף הביצוע שהועדף (כי הרי לכל יצירה יש מבחר מבצעים).

המיד ווקאל

בואו נבדוק את המיד – ווקאל

התחלנו בווקאל. הקטע הראשון ששמענו מאירי היה אקפלה (Miserer מתוך Allegri Miserere של Tallis Scholars). מוזיקה קולית בלבד ללא ליווי כלי של ארבעה גברים. האקפלה נעשתה בעיקר בתקופת הרנסנס והבארוק והייתה בדר"כ חלק מאוסף של Lamentations (קינות) או Madrigals (שירי אהבה). יכולות המערכת בקטע הנ"ל נמדדות בהעברת קול אנושי גברי באופן קרוב ככל האפשר למציאות בה הוא נשמע באוזניים אנושיות, במגוון הקולות הגבריים החל מטנור, עבור לבריטון וכלה בבאס.

הקטע הווקאלי השני שאירי הדגים היה דווקא מתחום הג´אז – Julie London שרה את Go Slow מתוך האוסף Lady Sings the Blues – Night & Day (Virgin). הקול הסקסי והמעושן שלה ריחף בחלל החדר. יכולות המערכת בקטע הנ"ל נמדדות שוב בהעברת קול אנושי נשי (סופרן, מצו-סופרן, אלט וקונטראלטו) בצורה הקרובה ביותר למציאות יחד עם העברת הלהקה המלווה כך שכלי הג´אז המלווים (בדר"כ סקסופון, חצוצרה, קונטרבס ותופים) יישמעו קרובים ככל האפשר לאופן בו הם נשמעים לאוזניים אנושיות בהופעה חיה. בקטע שכזה המערכת צריכה לתת גם מיקום נכון של הכלים על במה ולהשמיע את הזמרת במרכז הבמה מקדימה, כשכל הכלים נמצאים מאחוריה ומצדדיה.

בזאת אירי סיים עם הווקאל ועבר להרצות על מוזיקה אינסטרומנטלית.

 

מוסיקה אינסטרומנטאלית

מוזיקה אינסטרומנטלית

הקטע האינסטרומנטלי הראשון שאירי בחר להדגים היה הסונטה לפסנתר המפורסמת של Schubert מס´ 959 בביצוע של Leif Ove Andsnes (EMI). פסנתר הוא הכלי הקשה ביותר להעברה במערכת סטריאו (חוץ מעוגב). לכלי הגדול הזה יש מנעד צלילים כל כך גדול מהנמוך לגבוה, אפשר לנגן בו חלש ומצד שני ניתן בנגינת Fortissimo מהירה להגיע איתו לעוצמת "רעש" אדירה. מעבר למנעד יש לכלי הזה גם "עומק" עצום שלא כל מערכת סטריאו יכולה להעביר.

כמו שכבר כתבתי, וכמו שאירי הדגים לכל ההדיוטות, פסנתר סולו יכול להישמע שונה לחלוטין מיצירה ליצירה, וכדי שהקהל הקדוש יוכל להבדיל בין סונטה רגועה ורומנטית ליצירה הרבה יותר אנרגטית, הקטע הבא שאירי הדגים לנו היה את הפסנתרן הרוסי Arcadi Volodos מבצע את Carmen Variations של Bizet. איזה ביצוע וירטואוזי ואיזה פסנתרן!

אירי נשאר בפסנתר ככלי מוביל, אך חזר לתחום הג´אז. הפסנתרן Brad Mehldau הוא אחד מפסנתרני הג´אז המוערכים ביותר כיום, והרקע הקלאסי העשיר שלו בולט ביצירותיו. באלבום
The Art of Trio Vol. 3 – Warner Bros.  הוא משתף פעולה עם הטריו הקבוע שלו שכולל מתופף ובסיסט. בקטע שאירי בחר להדגים, Young at Heart, נשמעת ברקע תיבת נגינה עם צלילים קסומים דקים וגבוהים והקונטרסט בין תיבת הנגינה לקונטרבס, לתופים ובמיוחד לסגנון הנגינה "האפל" של Brad על הפסנתר בהחלט ראוי לציון.

 זה בדיוק היה הזמן של אירי לעבור למוזיקה קאמרית.

מוסיקה קאמרית

מוזיקה קאמרית 

מוזיקה קאמרית היא מוזיקה להרכב משתנה של כלי נגינה החל מכלי בודד שלושה כלי נגינה (Trio), דרך Quartet (ארבעה), Quintet (חמישה), Sextet (שישה), Septet (שבעה, למשל של Beethoven) ועד Octet (שמונה, למשל של Mendelssohn). מוזיקה קאמרית באה מלשון Chamber, כלומר מוזיקה שנועדה להתנגן במקום סגור ואפילו קטן יחסית ולא על במה כמו בתזמורת סימפונית. כלי הנגינה שבכל הרכב יכולים להשתנות ולכלול כמעט כל כלי נגינה אפשרי ככלי "מוביל" (לדוגמה רביעיית פסנתר, חמישיית קלרינט), לכלול כלי מיתר בלבד, כלי נשיפה בלבד או שילוב של השניים. אפילו השימוש הכי רווח של הרכב קאמרי – רביעיית מיתרים – יכול להיעשות ע"י שני כינורות, ויולה וצ´לו או לחילופין כינור, ויולה, צ´לו וקונטרבס. הקטע ששמענו היהThe Seven Last Words of Jesus Christ של Haydn בביצוע של רביעיית המיתרים Kodaly Quartet – Naxos. המערכת אמורה להעביר במוזיקה קאמרית את המיקום הנכון של הכלים על הבמה, את יכולת שחזור הצליל של כל כלי ואת היכולת להפריד בין הצליל הייחודי של כל כלי בנפרד לבין ההרמוניה של כל הכלים המנגנים יחד.

אירי הסביר, ביאר, הדגים, ובכלל הפך את הערב לחוויה תרבותית ומעניינת, גם למי שהמוזיקה הקלאסית ונגיעות הג´אז הם לא כוס התה או האספרסו הקצר שלו.

בין לבין, רק כשאירי הרשה לנו כמובן, נשנשנו מהעוגיות, הבייגלה ושאר המטעמים המתוקים והמלוחים שחיכו לנו יחד עם השתייה בחדר הסמוך. מן המפורסמות היא שאי אפשר לבדוק מערכת סטריאו על בטן ריקה – הבמה נהיית צרה, הצלילים הגבוהים צורחים באוזן והבאס מכה בבטן בדיוק כשהיא מקרקרת.

מוסיקה סימפונית

מוסיקה סימפונית

מיצינו את המנות הראשונות של המוזיקה הקלאסית, ואירי הזמין את כולנו לבוא ולטעום מהמנה העיקרית. אם המוזיקה הקלאסית היא "מלכת" המוזיקה, הרי שהמוזיקה הסימפונית היא "מלכת" המוזיקה הקלאסית. הסתכלתי על מערכת הסטריאו וראיתי טיפה אחת או שתיים של זיעה קרה מבצבצות מכל רכיב. וזאת למה?

מכיוון שהיכולת לשחזר צליל של תזמורת בת 120 נגנים, היושבת על במה רחבה במיוחד הבנויה מכמה שורות של נגנים, היא אחד הדברים הקשים, אם לא הקשה ביותר, למערכת סטריאו. עוצמת הרעש, בדציבלים, שתזמורת שכזאת יכולה להגיע אליו, ללא שום הגברה חשמלית, הוא כמעט
120 db! די אם נזכיר שרוב הנגנים בתזמורות סימפוניות מאבדים כמעט לגמרי את שמיעתם בשלב כזה או אחר בחייהם (אני מקווה בשבילם שזה לא קורה באמצע קונצרט…) כתוצאה מחשיפה ארוכה לעוצמות הרעש של תזמורת סימפונית במלוא עוצמתה.

הקטע הראשון שאירי הדגים לנו היה Finlandia של המלחין (נכון. הפינלנדי) Sibelius, בביצוע של התזמורת הפילהרמונית המהוללת של ברלין בניצוחו של המאסטרו המהולל אף יותר Herbert von. Karajan  – Deutsche Grammophon. ביצוע מרשים ואחד הנחשבים ביותר ממאות הביצועים הנחשבים של Karajan, שהקליט במהלך שנותיו כמעט כל דבר שקיים במוזיקה הקלאסית הסימפונית והווקאלית, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין.

הקטע השני שאירי הדגים לנו כדי להבין טווח דינאמי מהו היה הפתיחה של הסימפוניה החמישית של Mahler בביצוע של ה-Royal Concertgebou ההולנדי, בניצוחו של המאסטרו Riccardo Chailly – Decca.

הטווח הדינאמי של היצירה המורכבת הזאת, שמתחילה בתרועת חצוצרה של חצוצרן יחיד ועולה תוך שנייה ורבע להתפוצצות של תזמורת שלמה בת יותר ממאה אנשים הוא פשוט מדהים, והיכולות הנדרשות ממערכת הסטריאו הינן בהתאם.

סיימנו עם הסימפוניות עצמן, אבל אירי עדיין לא ריחם על מערכת הסטריאו "המסכנה".

מוזיקת אורגן

בואו נעשה את זה באמת קשה, אורגן…

אם להעביר מוזיקה סימפונית זה קשה, מה נגיד על כלי נגינה יחיד בגובה של שלוש קומות שמנגנים בו עם ארבע מקלדות קלידים מלאות או אף יותר ובנוסף אחד עשר פדאלים? וואו זה מספיק…

עוגב הקנים/צינורות הכנסייתי (Pipe Organ) הוא הכלי המרשים והקשה ביותר לנגינה מכל הכלים. המומחיות הנדרשת לנגינה בו היא גדולה, ורק נגנים מעטים מצליחים לעמוד במשימה המורכבת הזו ולזכות בהקלטות משלהם אצל החברות הגדולות. העוגב הכנסייתי ידוע בצליל המיוחד שלו וביכולת הפנומנאלית שלו לרדת לצלילים כל כך נמוכים שאפילו סאב-וופר אימתני בקוטר 18 אינטשים היה מתקשה בהם.

ה"בעיה" היא שמוזיקה רבה שנכתבה בתקופת הבארוק נהגתה ע"י גויים יראי שמיים שהלכו (או נסעו בכרכרה) לקתדראלה הגדולה שלהם, זאת עם העוגב, בכל יום ראשון.

כל הפעילות הדתית הענפה הזאת הולידה שפע של מוזיקה שנכתבה לעוגב, בראש ובראשונה של גדול המלחינים (לדעתי)  J.S. Bach, אבל גם של Handel, Franck וכו´.

הקטע ששמענו היה Fantasia & Fugue BWV 537 של J.S. Bach בביצוע של Peter Hurford – Decca. אין ספק שים המלח נחשב כגבוה יחסית לחלק מהצלילים שנשמעו בחדר.

קונצ´רטו

קונצ´רטו

מסימפוניות, אירי עבר לקונצ´רטי (שזה באיטלקית הרבים של קונצ´רטו).

קונצ´רטו הינו קונצרט לסולן ולתזמורת שמבוצע לעיתים פשוט כ"דיאלוג" בין כלי יחיד (במקרה הנ"ל האבוב (Oboe), האהוב עלי ביותר מכלי הנשיפה) לתזמורת שלמה.

הקטע שאירי בחר עבורנו הפעם, אחד הקטעים היותר ידועים לאבוב, לא מגיע מאיזה מלחין מתקופת הבארוק אלא דווקא מ-Ennio Morricone, מוזיקאי איטלקי נפלא מהמאה ה-20, שהלחין את המוזיקה לכל "מערבוני הספגטי" שכולנו כל כך אוהבים – "הטוב הרע והמכוער", "היו זמנים במערב" וכו´.

הקטע הנ"ל לקוח מתוך הסרט The Mission ונקרא Gabriel´s Oboe. הקטע מבוצע ע"י Ennio Morricone עצמו עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון (Virgin).

נשארנו בקונצ´רטי אבל עברנו מכלי נשיפה לכלי מיתר – הכינור.

כינור נחשב בעיני רבים לכלי הנגינה המרגש ביותר, וישנם לא מעטים שמרגישים בנגינת כינור כאילו המבצע פורט במקביל לא רק על מיתרי כינורו על גם על נימי נפשם. נגינה בכינור דורשת יכולות מיוחדות יחסית לכלים אחרים וידועה ביכולתה להיות מולחנת ו/או להיות מבוצעת בוירטואוזיות.

אנקדוטה קטנה לגבי כינור ווירטואוזיות: המלחין האיטלקי הידוע Paganini Niccol´o הואשם בימי חלדו ע"י הכנסייה הקתולית בכישוף לאחר שהציג לעולם את 24 הקפריציות לכינור שהלחין. למרות שהיום טובי הכנרים מצליחים לבצע את הקפריציות שלו, ואפילו את מס´ 24 הקשה ביותר, הכנסייה בזמנו הכריזה שאדם נורמאלי אינו מסוגל לנגן בכינור בצורה כל כך וירטואוזית, ואם יש אדם שכן מסוגל לעשות זאת הרי שמדובר חד משמעית בכישוף. למרות שהעובדה היא ש-Paganini מעולם לא ניגן את 24 הקפריציות שלו בפומבי מחמת מחלתו, הכנסייה פחדה ממנו כל כך שלאחר מותו פשוט סירבה לקבור אותו בקבורה קתולית! כשהגיע בנו לקחת את גופתו לקבורה לעיר גנואה, פרנסי העיר סירבו בתוקף במשך כמה חודשים להכניס את הארון עם הגופה לעיר.

גם לקונצ´רטו לכינור של Schoenberg יש ביצועים מעטים בלבד, וזאת בגלל הוירטואוזיות הגדולה הנדרשת מהמבצע/ת. לא שזה מפריע במיוחד לכנרית האמריקנית Hilary Hahn – Deutsche Grammophon שמבצעת אותו יחד עם ה- Swedish Radio Symphony Orchestra (המקבילה השוודית לרשות-השידור).

המנות הראשונות נאכלו זה מכבר, גם מהמנה העיקרית נשארו על השולחן רק עצמות וזה בהחלט היה המקום לקינוח.

אירי בחר לקנח בקונצ´רטו לפסנתר – הקונצ´רטו המורכב ביותר והיצירה הקלאסית האהובה עלי אישית ביותר.

בתזמורת סימפונית אין בדר"כ פסנתר, לא על הבמה ולא בכלל, והשילוב, הדיאלוג, בין הכלי הגדול הזה לבדו לתזמורת שלמה של כלי מיתר, כלי נשיפה וכלי הקשה יוצרת פשוט חגיגה לאוזניים. שמענו את ה-Rhapsody on a Theme of Paganini של המלחין הרוסי Rachmaninov, הידוע ביצירות הוירטואוזיות שלו לפסנתר, בביצועו של הפסנתרן הצעיר והמוכשר Lang Lang יחד עם Orchestra of the Mariinsky Theatre. ביצוע מדהים!

 

 סיכום

לסיכום

זהו. ההרצאה הסתיימה והשאירה אותנו פעורי פה מהידע, הבקיאות ויכולת ההדגמה של אירי. כל הכבוד!

לאחר שאירי סיים את הרצאתו, כמה מהנוכחים בדקו את המערכת עם קטעים שהביאו איתם מהבית, או באמצעות דיסקים שבחרו מספריית הדיסקים של מנדי.

האחרים הלכו למשש את רכיבי המערכת מקרוב, וכשמדובר בכזאת מערכת בהחלט היה מה למשש..
כעבור זמן קצר יצאנו בחזרה, איש איש לביתו, עם חיוך גדול על הפנים, רון בלב ושיר ביד.

תודה רבה למנדי על האירוח הנפלא, לאירי על ההרצאה המרתקת ולאייל על הארגון.

לאלבום התמונות המלא של המפגש לחץ כאן.

להמשך דיון בנושא הכתבה לחץ כאן.

האירוע התקיים באדיבות AVA.


7:00
  /  
30.12.2008
  
כתב: עומר נוה (Booboo)

1