מבחן הפונו-סטייג'ים הגדול – Phono Stage – מבוא – חלק 1

בסדרת כתבות אשר תבחן מקרוב את כל תחום הפטיפונים והוויניל, ננסה להיכנס לעומק, עד כמה שניתן, לתחום הקסום הזה אשר ...

7:00
  /  
25.06.2007
  
נכתב ע"י roeek.

בשלב ראשון, נתמקד במגברי פרה לפטיפון, מרמות מחיר שונות, מייצרנים שונים ובעיקר אלו התואמי ראש מגנטי (MM), ונשלב בסקירות גם מגבר/רסיבר אחד או יותר הכולל/ים כניסת פונו.

בסדרת הכתבות , כאמור, נסקור דגמים שונים של מגברי פונו, על מנת לבחון דגם לכל כיס ולכל צרכן תקליטים גדול כקטן או אף לסתם אנשים המתעניינים או שוקלים להיכנס לתחום הויניל.

ראשית, נשאלת שאלה מהותית אחת:

מדוע בכלל פטיפון ?

בשנת 1897, המציא אמיל ברלינר את הגראמופון להשמעת תקליטים, שהם למעשה מדיום אנלוגי אשר יוצר רפרודוקציה של גלי קול, ע"י מחט הנעה בתוך חריץ ספיראלי המוטבע בדיסקה עגולה המסתובבת במהירויות שונות, ובתוך כך תנועת הראש בתוך החריץ מחקה את גלי הקול.

110 שנים חלפו מאז, ומבחינה עקרונית, מדובר גם כיום, כמעט באותה טכנולוגיה.

אומנם גודל התקליטים השתנה, צפיפות החריצים עלתה, המהירות ירדה ל-33.3 סיבובים לדקה, זמני ההשמעה התארכו לכ-25 דקות לכל צד, ואף יותר, הסאונד הפך סטריאופוני (ואף לעתים קוואדרופוני – אבות אבותיו של הסראונד), האיכות השתפרה לאין שעור, נוצרו תקנים שונים לגבי הסאונד המופק, חומר הגלם השתנה מתרכובות לכה (SHELLAC) לפולימר ויניל, למעשה פלסטיק תוצר לוואי של תעשיית הנפט, וניתן לומר כי תקליט אריך הנגן (LONG PLAY=LP) נשאר ללא שינוי ניכר למן שנת 1948 מאז הוצג ע"י חברת קולומביה ארה"ב, לראשונה.

בישראל נהוג לקרוא לנגן התקליטים בשם "פטיפון" – Pathephone , על שמה של חברה צרפתית שיצרה נגני תקליטים לפני שנים רבות, ושם המותג הפך שם נרדף למוצר.

בחו"ל, שמות רבים אך שני הנפוצים ביותר – TURNTABLE או RECORD PLAYER.

כל זאת עדיין לא מסביר – מדוע כיום, בעידן סופר טכנולוגי, עדיין קיים ביקוש למדיה אנלוגית בעלת טכנולוגיה כה "קשישה" ??

מיהו קהל היעד הצורך את הטכנולוגיה הזו?

במשך השנים נתברר לי, בתור צרכן "כבד" של ויניל, כי מדובר בשלושה סוגי קהל יעד:

הראשון: קהל ותיק הצורך תקליטים אשר פשוט אוהב את המדייה הזו, ובמשך השנים אסף וצבר אוסף מכובד ולא מיהר לאמץ טכנולוגיות חדשות, או אנשים חובבי רטרו שהתחברו לעניין מסיבות שונות.

השני: תקליטנים (DJ'S) ואנשים העוסקים בתחום של השמעה (ולעתים גם יצירה) של מוסיקה ממגוון סגנונות המנוגנים במועדוני-ריקודים ("קלאבינג"). לרוב הם יחזיקו בציוד יחודי המותאם לניגון מוסיקה למועדונים. על פי רוב הם ינגנו מוסיקה בגרסאות מיוחדות וארוכות, בויניל " 12 אשר מסתובב במהירות גבוהה מתקליט אריך נגן (45 סיבוב לדקה במקום 33.3), ובכל צד של תקליט כזה לא יותר מרצועה אחת או שתיים.

לא מדובר בתופעה שולית, זו תעשייה ענקית! אין כיום בית ספר לתקליטנים שלא מלמד כחלק קריטי מחומר הלימוד, שיטות ו-"טריקים" של שמירת קצב (BPM) ע"י שילוב של 2 פטפונים ומנגנון PITCH (= שליטה על מהירות הקצב ע"י האטה או העלאת קצב סיבוב התקליט לדקה).

גם במוסיקה השחורה, החלה עוד בסוף שנות ה-70 אופנת התקלוט המקצועני בשילוב עם "סקרצ'ינג" ("שפשוף התקליט עם המחט היוצר סאונד של שריטה).

בעולם כולו נערכות תחרויות חשובות בנושא שליטה על 2-3-4 פטפונים בו זמנית, דבר הדורש מיומנויות נדירות, ותקליטנים נחשבים למובילים בתחומם אם יראו שליטה בלתי מעורערת בפטפונים.

לטענת הדי-ג'יאים, השימוש בפטיפון נוח ונותן להם חופש "יצירתי" נרחב מאוד למרות אי הנוחות הכללית בשימוש בציוד (תקליטים גדולים וכבדים, פטפונים יקרים ודורשים אחזקה ועוד).

גם נגני ה-CD אשר מיוצרים לפלח שוק זה, מנסים "להתחרות"או לפחות לתת את אותן היכולות שיש בתקליט ע"י אפשרויות של סקרצ'ינג, פיץ' ועוד.

כיום בעולם המערבי, להיטי מועדונים מופיעים רובם ככולם בתקליטים יעודיים לתקליטנים ומשם הלהיט מפלס דרכו לקהל צרכני המוסיקה הגלובאלי.

השלישי: קהל ה-"אודיופילים". זהו קהל, חובב סאונד, המעריך סאונד איכותי, ועסוק בחיפוש מתמיד, ללא פשרות, אחר איכות הסאונד הטובה ביותר שתשקף ככל שניתן את הצליל המקורי של היצירה. קהל זה המהווה פלח שוק לא גדול, יותר כנישה בענף התקליטים, הטוען בתוקף, ובצדק רב, כי תקליט המנוגן על גבי ציוד איכותי (ועל פי רוב – יקר להחריד), הינו ה-Source (מקור הסאונד) האולטימטיבי!

כשנשאל דיוויד פרייס, עורך המגזין "HI FI WORLD ", מדוע להקדיש גליון שלם לנושא (גליון נובמבר 2006)? הרי מדובר בעבודה של חודשים רבים, כתבות איכותיות הסוקרות מגוון אדיר של ציוד אנלוגי הקשור לויניל, וגם השקעה כספית אדירה… תשובותו היתה:

"Simple – It sounds better!"

"פשוט! כי זה נשמע טוב יותר!"

איכות הסאונד בתקליט נשמעת לאוזן האנושית כחמה יותר, עגולה יותר נעימה יותר וללא מתכתיות המלווה את הצלילים בפורמט הדיגיטלי, ולכך יש הסבר פשוט: גל הקול האנלוגי הינו רציף מהווה רפרודוקציה מדויקת של המקור, בעוד ש-CD למשל דוגם את הגל הזה מספר רב של פעמים בשנייה אך הוא "מיישר" את הקצוות, כי אין בפורמט הדיגיטלי רציפות של גל הקול אלא דגימה שלו (או ממוצע שלו) כל חלקיק שנייה. מניפולציה זו בתהליך הפקת הצליל יוצר במדיות הדיגיטליות תופעה של צליל לא נעים לאוזן ובעל גוון מתכתי וצורם אשר אינו קיים בהכרח במקור!

הנושא מומחש בשרטוט הבא:

 

התמונה באדיבות אתר practical-home-theater-guide

 

נלקח צליל בתדר 10 קילוהרץ, מקור אנלוגי מיוצג ע"י העקומה השחורה, מקור CD בוורוד (מה שלא נראה כלכך כעקומה), ובאדום – DVD AUDIO בעל דגימה משופרת של 192 קילוהרץ, אך עדין הרחק מאחור ברפרודוקציית הסאונד האנלוגי שדובר בתסקיר זה.

גם אני ,באופן אישי, מצטרף לקביעה כי זה נשמע טוב יותר מכל מקור אחר.

מעבר לאיכות הסאונד, נשמעות לא פעם טענות נוספות כגון: "אני אוהב את צליל הפצפוץ האופייני", או – "אני אוהב את העטיפה הגדולה שלה משחק חשוב בנוסף למוסיקה, ולא עטיפה ממוזערת של דיסק".

יש אשר אומרים כי המוסיקה החשובה ביותר שהוקלטה אי פעם, (לדוגמא- "החיפושיות", "פינק פלויד" ועוד), היתה בדור בו תקליטי הויניל היוו את חלקו הארי של שוק המוסיקה. ההקלטה עצמה ויועדה לכך והותאמה לכך על ידי טכנאי סאונד וטכנאי אולפן או אף על ידי היוצרים עצמם.

בשנים האחרונות נעשו נסיונות רבים לייצר פורמט דיגיטלי אשר יתקרב או יתחרה בתקליט. הובן כי אחת הדרכים החשובות היא מדייה אשר תחקה באופן דיגיטלי את העקומה האנלוגית ע"י שימוש ברזלוצייה גבוהה בהרבה מה-CD הסטנדרטי (אני מדבר על רזולוציה של פי 4 ויותר, בדומה לשידורי "היי דפינישן" המנסים לחקות את איכות סרט הפילם בקלונוע ע"י הגברת הרזלוציה של התמונה).

למרות השיפור הגדול באיכות הצליל, בטכנולוגיות החדשות יחסית של SACD ו-DVD AUDIO, אודיופילים ורבים אחרים טוענים כי זה עדיין רחוק מלהישמע טוב כמו פטפון.

במילים אחרות: מיטב חזית הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, ומיטב מהנדסי החומרה והסאונד חברו יחדיו לייצר טכנולוגיה ספרתית שתתחרה בטכנולוגיה נוצרה בזמן שסבא-רבא שלהם היה חי!

בחלק הבא- כל מהשרציתם לשאול על עקומת RIAA ולא העזתם…

 

להמשך דיון בנושא המאמר, לחץ כאן


7:00
  /  
25.6.2007
  
נכתב ע"י roeek.

1