תולדות האודיו הרב-ערוצי בקולנוע ובבית – פרק א´

סידרת כתבות הבאות להסביר מהו צליל הקפי (SURROUND) ואיך הוא נולד והגיע למה שאנחנו מכירים כיום.

14:30
  /  
19.11.2004
  
כתב: מרטין סבג

הקדמה

בתחילת ימי הקולנוע, פס הקול היה במונו והיה מגיע מרמקול יחיד או אולי סידרה של רמקולים מאחורי המסך. "מספיק שהסאונד יגיע מהמקום בו התמונה נמצאת", הלא כך?

עד לא מזמן, עיבוד הפס קול עבור קולנוע היה שונה מהפס קול שיועד עבור הקהל בבית. כיום, כשבכל מערכת ק"ב של 200$ אתה מקבל מפענח, הגברה ושישה רמקולים הסאונד ההיקפי הוא בהישג יד של כל אחד (שימו לב, לא דיברתי על "איכות"…)

למרות שחלו התפתחויות בקולנוע ב-70 שנה האחרונות (תמונה טובה יותר ובצבע, מחירי כרטיס שדורש הלוואה וכו´), התמורה שחלה בתחום הסאונד הוא הגדול והמשמעותי ביותר.

הניסיון הראשון לסאונד היקפי בפס קול של סרט נעשה כבר ב-1941, בסרט המפורסם של וולט-דיסני Fantasia. מהנדסי הסאונד של דיסני, הקליטו חלקים שונים של התזמורת וערכו אותם בצורה נפרדת לארבעה ערוצים. זה נעשה ע"י פסים "שקופים" על פילם ניפרד אשר התרחבו והוצרו בהתאם לעוצמת הסיגנל הרצויה, כך שלמעשה עוצמת האור שהייתה עוברת דרך הפילם הזה ונקלט בחיישן פוטו-אלקטרי (חיישן שממיר עוצמת אור לעוצמת מתח או זרם) ייצגה את הערוצים השונים. זה היה הקורא האופטי הראשון! (למעשה היה צריך שני "מקרנים" אחד עבור קריאת הסאונד והשני עבור הקרנת הסרט עצמו).

החוויה בסרט הזה הייתה לא פחות ממדהימה (במושגים של אז), כאשר הסאונד למעשה "הסתובב" סביב הקהל ע"י PANNING (הנמכת האות ברמקול אחד והתגברותו בשני וכן הלאה).

הרעיון נפל מבחינה מסחרית כי העלות לא הייתה הגיונית בעליל ולכן רק בתחילת שנות ה-50 הנושא התחיל להיות מעט יותר מוערך.

מתחילת שנות ה-30 הסאונד היה על פס מגנטי יחיד על הפילם של ה- 35 מ"מ, אח"כ שניים לסטריאו. הפסים המגנטיים היו דקים ועם כל הקרנה האיכות ירדה וה-HISS עלה.

הקולנוע היה חייב לשמור על יתרון יחסי מול הפופולאריות ההולכת והגדלה של הטלוויזיה בשנות ה-50 ולכן דחיפה של סאונד בסטריאו (מושג חדש דאז) ופורמט רחב של תמונה, יצרו מוקד משיכה לבתי קולנוע. להבדיל מהפס קול בסטריאו, שהותאם למערכות סאונד ביתיות, פס הקול לסרטים בקולנוע כלל מינימום 4 ערוצים.

בתחילה, ערוצי הסראונד נקראו ערוצי "אפקטים" מהסיבה שערוצים אלו נכנסו לפעולה רק כשהיו צריכים. בחלק מהסרטים הם אפילו היו כבויים ונכנסו לפעולה רק עפ"י קידוד מיוחד על הסרט. אלו היו אמורים לתת העצמה של אפקט מסוים, כמו "קול אלוהים" שמגיע מקל הכיוונים בסרטים דתיים או כדומה. עם שיפור טכנולוגית ההקלטה והעריכה השתמשו יותר ויותר בערוצים הללו ליצירת Ambience- אוירה.

למרות ירידת מתח מסוימת בשנות ה- 60 ותחילת ה-70 בסטריאו בגלל העלות הגבוהה של ציוד מגנטי ובכלל בתעשיית הקולנוע, ניסויים במעבדות ובאולפנים המשיכו להתבצע בסראונד, ופורמטים של 6 ערוצים על פילם 70 מ"מ הגיעו לרמה מספקת כך שאפשר היה להשמיע צלילי אפקטים חלשים מספיק (יחס אות לרעש מספק הושג) כך שאלו יוכלו לעבוד כל הזמן ולתת חוויה משכנעת יותר לצופה.


14:30
  /  
19.11.2004
  
כתב: מרטין סבג

1