הבינה המלאכותית כבר מזמן הפכה לכלי עבודה יומיומי, אך לצד ההזדמנויות הרבות שהיא מציעה, טמונות בה גם סכנות לא מבוטלות בכל הנוגע לקניין רוחני. במאמר זה בוחן ד״ר כפיר לוצאטו את “חיבוק הדוב” של ה-AI: כיצד שימוש לא זהיר עלול לפגוע בזכויות קניין רוחני, ומהם הגבולות שכדאי להציב כדי ליהנות מיתרונות הטכנולוגיה מבלי לשלם מחיר כבד.
כל מי שעוסק בקניין רוחני יודע היום שאם בשיחה מקצועית הוא לא אמר ״AI״ לפחות שלוש פעמים, הוא לא יצא ידי חובתו. הבינה המלאכותית היא דבר נפלא שיכול לסייע ולשפר את חיינו מאד, או להכניס אותנו לצרות גדולות. המצב בו אנשים רבים מתקשים להבחין בין שני מצבים אלה הוא הבעיה המרכזית כיום.
מקור הבעיה הוא בטבע האדם אשר רוצה לראות את הטוב בכל דבר שמקל עליו, ולהתעלם מהרע שבו. ועם טבע האדם קשה להתווכח, כך שאין ברירה אלא להתעקש ולהסביר באריכות, כי האלטרנטיבה היא שהלימוד יבוא דרך נפילה כואבת. ואמנם, בעניין ה-AI אנחנו משולים לילדים קטנים שרק עתה מגלים את האפשרות הנפלאה ללכת במקום לזחול, ועדיין לא מודעים לסכנות של הניסיון לרוץ.
ישנם תחומים רבים בהם הבינה המלאכותית יכולה לסייע לנו בגדול. אלה תחומים שלא זקוקים לעין אנושית, לאינטליגנציה רגשית, לניסיון חיים ייחודי. אם רוצים לנתח קובץ אקסל ענק ולהפיק ממנו סיכומים, מה שבעבר היה לוקח לנו שעות רבות, אין הגיון לוותר על הסיוע של AI. אם אנחנו צריכים לדעת מהו הנושא של מסמך בסווהילית שנחת על שולחננו, נוכל בשניות לקבל תרגום טוב שלו. אבל אם נרצה להבין את הניואנסים שבו, לא בטוח שהתרגום הזה ימחיש לנו אותם. כך גם בבחינת אלטרנטיבות למוצר שמצוי בשוק, ולאלף דוגמאות אחרות. במילים אחרות, החלפת עבודה סיזיפית בתוצאה של בינה מלאכותית תועיל לנו עם סיכוי נמוך מאד שתזיק לנו.
אבל כיום יש המתפתים להתייחס לבינה המלאכותית כאל אישיות חושבת, במיוחד לאור רמת השיחה שלה שמקנה תחושה של שיחה אמיתית. אלה (והם לא מעטים) מתחילים לחוש קרבה ל-AI, כזאת שאומרת שניתן להתייעץ איתה ״ברמה חברית״ ולשתף אותה במחשבותינו. אם מחשבותינו נוגעות לתכנון של חופשה באירופה, אין בכך בעיה. ואולם, כאשר אנחנו משתפים אותה ביצירת אמצאתנו ובכתיבת מסמכים המתארים אותה, כגון (ולא רק) בקשת פטנט, אנחנו נפלנו למלכודת דבש.
הבינה המלאכותית לא יכולה לשכוח את אשר למדה (או במונח האנגלי, unlearn), ומשמעות הדבר היא שכאשר היא תיתן עצות ל״חבר״ אחר באותו תחום, היא תעשה שימוש במה שהיא למדה מאיתנו, גם אם היא תשמור בסוד מוחלט את המידע הספציפי שמסרנו לה. לעובדה זאת יש מספר תוצאות שליליות אפשריות:
יתכן שההתייעצות שלנו עם AI בסופו של דבר תסייע למתחרה שלנו; עצות שנקבל מה-AI עלולות להוביל אותנו להפר זכויות של אחר אשר הגיע לפתרון דומה לפנינו תוך שימוש באותו כלי מבוסס AI; בסיטואציות מסוימות, בהן לא נוכל להבטיח שה-AI איננה לומדת משיחותיו עמנו, יתכן שהתייעצות שלנו במהלך פיתוח אמצאה הפך אותה לנחלת הכלל והובילה לאובדן זכויות עליה.
ניקח דוגמה פשטנית של המצב השלישי. במהלך פיתוח שיתפנו AI בפתרון של בעיה (נגיד, איך להדביק שני חומרים מסוימים). לשם כך סיפקנו ל-AI נתונים מהם היא יכולה היתה להסיק מסקנה ולהמליץ לנו ששני חומרים אלה יידבקו באמצעות חומר X. שעה או יום לאחר מכן, מישהו אחר בקצה השני של העולם ישאל שאלה כיצד להדביק את שני החומרים, ויקבל מהבינה המלאכותית את אותה התשובה.
אזי, כל אחד יוכל להוכיח שטרם הגשת בקשת הפטנט שלנו על השימוש בחומר X לביצוע אותה ההדבקה, הידע היה זמין וידוע לכל אחד, ומאחר והיה נחלת הכלל, האמצאה שלנו איבדה חידוש (תנאי מהותי לקבלת פטנט) ואיננה כשירה לרישום כפטנט. מאחר והשימוש בבינה מלאכותית לביצוע חיפושי מידע הוא דבר שבשגרה, והמידע שמוזן ל-AI זמין לה בכל מסגרת באופן מידי, הסכנה ברורה. כאמור זאת דוגמה פשטנית, אבל ממנה ניתן להשליך על מקרים מורכבים בהרבה.
המסקנה: אם נדע להתייחס ל-AI כאל חבר טוב אבל פטפטן, נוכל להפיק ממנה תועלת מרבית עם סיכון מינימלי.
ד"ר כפיר לוצאטו הוא עורך פטנטים ונשיא קבוצת לוצאטו, קבוצת הקניין הרוחני הותיקה בישראל, המתמחה בהגנה על פיתוחי בינה מלאכותית.
