ז'אנר סרטי הביוגרפיות המוזיקליות (או בקיצור: ביופיק) תפס תאוצה בשנים האחרונות. רוב הסרטים בינוניים וגם הצליחו יחסית בקופות, אבל יש גם קצוות שזכו בפרס האוסקר ("רפסודיה בוהמית") או היו גרועים מאוד ("ויטני"). היום (חמישי) מגיע לבתי הקולנוע שלנו אחד הסרטים המדוברים ביותר של השנה, "ספרינגסטין: הדרך משום מקום". כצפוי משמו, הסרט עוסק באחד מהמוזיקאים החשובים של ימינו והאיש שעליו המציאו את המושג "כוכב רוק", ברוס ספרינגסטין (שהיה מעורב בהפקת הסרט וגם שימש כיועץ אומנותי ). הסרט, שמבוסס על ספר באותו השם, מתרחש בתחילת שנות ה-80. הצופים מקבלים את ספרינגסטין (שאותו מגלם בכישרון רב ג'רמי אלן וויט, שנראה מאוד דומה לו, פיזית וקולית.) כשהוא כבר אחרי ההצלחה העצומה של האלבום The river וסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו. לאחר שסיבוב ההופעות נגמר, בחברת התקליטים כבר לוחצים עליו להביא את הלהיט הגדול הבא. אבל ברוס מחליט לעשות דברים אחרת. הוא חוזר לשכונת ילדותו בניו-ג'רזי, שוכר בית, קונה טייפ 4 ערוצים ומתחיל לעבוד על סדרה של שירים שירכיבו שני אלבומי מופת שלו. "נברסקה" האקוסטי והחשוף מ-1982 ו-Born in the u.s.a מ-1984 שזכה להצלחה בינלאומית והפך אותו לסופרסטאר. תוך כדי הוא מתמודד עם השדים הפנימיים שלו, נלחם בדיכאון וחופר בטראומה שקיבל מהיחסים עם הוריו, בעיקר עם אביו שסבל מסכיזופרניה (שאותו מגלם סטיבן גרהאם הנוגע ללב).
גילוי נאות, ברוס ספרינגסטין הוא אחד המוזיקאים האהובים עלי ואני מאוד חששתי מהסרט הזה. חששתי כי ביופיקס מוזיקליים הוא ז'אנר קולנועי שאני פחות אוהב. ראיתי בעבר סרטים שרצו לספר את הסיפור של המוזיקאי/ת, אבל חטאו לאמת בכך שניסו לשמר את התדמית הציבורית שלו או שלה. זה קרה בעיקר בגלל שרוב הסרטים שיצאו עסקו במוזיקאים שכבר הלכו לעולמם, והמשפחות שלהם היו מעורבות בכל פרט בהפקה. "ספרינגסטין: הדרך לשום מקום" הוא ביופיק מוזיקלי שונה ואחר מכל מה שהתרגלנו אליו כצופים. וזה מתבטא בכמה אספקטים.
ראשית, הוא עוסק במוזיקאי שעדיין פעיל ויוצר. שנית, הוא לא מגיש לנו את סיפור הגנרי, הצפוי והקלישאתי עד דק של "עלייתו ונפילתו" שאנחנו רגילים לראות בסרטים מהסוג הזה. ב-"הדרך משום מקום" ספרינגסטין כבר פעיל ומצליח והצופים מקבלים הצצה למוזיקאי יוצר ועובד שמחפש את הדבר הבא בקריירה שלו. מה שמוביל אותי לאספקט השלישי. אחת מגולות הכותרת של סרטי ביופיק מוזיקליים הם השירים, שמגיעים בדרך-כלל בצורת שחזורים של ביצועים מהופעות (כמו בסצנת ה-LIVE AID ב"רפסודיה בוהמית" ובחלקים גדולים ב"ויטני") או כנאמברים (כמו ב"רוקטמן" וב-BETTER MAN המעולה שהציג את סיפורו של רובי וויליאמס). כסרט שעוסק במוזיקאי שבמקרה הוא אחד הפרפורמרים הגדולים בעולם, ציפיתי שב"הדרך משום מקום" יהיו סצנות סוחפות של הופעה עם הלהיטים הגדולים שלו. המקום של הסצנות האלה מועט ובמקומן, הבמאי והתסריטאי סקוט קופר נותן לנו הצצה לתהליך היצירה של מוזיקאי ומראה לנו איך משורה שכתובה על דף או מרצף אקורדים שמנוגן בהפתעה על הגיטרה, יוצא השיר שכולנו מכירים. כאדם שאוהב מוזיקה ומתעסק בשנים האחרונות בכתיבת שירים, הסצנות הללו ריגשו אותי מאוד ונתנו לי השראה.
גם הסצנות שבהן רואים את ההתמודדות האמיצה של ספרינגסטין עם הדיכאון ואת היחסים עם המשפחה שלו, היו כתובות ומבוצעות יפה מאוד. חוץ מג'רמי אלן וויט, שמשכנע בתור ספרינגסטין (וכנראה גם יקבל מועמדות לאוסקר השחקן הטוב ביותר) וסטיבן גרהאם הנוגע ללב שמשחק את אביו, אפשר לציין לטובה גם את ג'רמי סטרונג, שמשחק את ג'ון לנדאו המנהל האישי של ספרינגסטין (וכנראה יקבל מועמדות לאוסקר המשנה). את פול וולטר האוזר, דיוויד קרומהולץ ומארק מרון בתפקידים קטנים אבל משמעותיים. את גבי הופמן שמשחקת את אימו של ספרינגסטין ואודסה יאנג, שמשחקת את זוגתו של ספרינגסטין באותה תקופה ומצליחה לעורר סימפטיה למרות שהדמות שלה לא כתובה כמו שצריך.
מודה שלא הכל עובד ב"ספרינגסטין: הדרך משום מקום". הוא מאוד איטי, נוטה להימרח לקראת האמצע וחלק מקווי העלילה לא פותחו מספיק. אבל הוא מצולם וערוך טוב, השחקנים נפלאים ואנחנו כצופים מקבלים הצצה קטנה לאיך הראש ובעיקר הנפש של מוזיקאי עובדים. בגלל הדברים האלה, כדאי לשריין ערב וללכת לראות אותו בקולנוע .
תמונות, פוסטר וטריילר באדיבות "פורום פילם"
