״הזדמנות שנייה״ הוא סרט קטן במידותיו, גדול בלבו. הוא מתרחש בשיקגו ועוקב אחר דן, עובד בניין, שמוצא את עצמו נמשך אל קבוצה של תיאטרון קהילתי שמעלה את “רומיאו ויוליה”. זהו סיפור על אדם שמחפש שפה חדשה כדי לדבר את הכאב, ומגלה אותה במקום הכי פשוט ומוחשי שיש – במה, חזרות, טקסט, אנשים.
הסרט בוחר בשפה קולנועית פשטנית לכאורה – אור טבעי, חדרי חזרות, לוקיישנים יומיומיים – אבל מתעקש על דיוק רגשי. ריבוי רגעים קטנים, תרגילי משחק, קריאה בקול וסצנות חזרות מייצרים תחושה של כניסה לאולם קהילתי אמיתי. רומיאו ויוליה משמש כאן מראה לחיי הדמויות: הטקסט הקלאסי משחרר מהן מילים שקשה לומר בבית. מנגד, יש רגעים שבהם ההקבלה לשייקספיר מדויקת עד כדי כך שהיא מצמצמת מעט את מרווח הפרשנות.
הלב הפועם של הסרט מגיע מההחלטה ללהק משפחה אמיתית למשפחה קולנועית: קית' קופרר כאב, טארה מאלן כאם, וקתרין מאלן קופרר כבת. הכימיה לא צריכה זמן מסך כדי להיבנות – היא כבר שם, בתוך המיקרו-מחוות, המבטים והשתיקות. לצידם דולי דה ליאון כריטה, שחקנית בקבוצה המקומית, שמביאה איתה תערובת חכמה של חום, חדות והומור.
ובלי ספוילרים: זהו סרט על אבל, על משפחה שנשברת ונאספת מחדש, על גבר שמגלה שפה רגשית דרך קהילה ולא דרך שתיקה, ועל האופן שבו יצירה משותפת מאפשרת לחצות נהרות שאין להם גשר. לא מדובר בדרמה “גדולה” עם מחוות קולנועיות ראוותניות, אלא במוזאיקה של רגעים שמתחברים יחד לחוויה מצטברת.
״הזדמנות שנייה״ פגע בי במקום עדין: קית' קופרר כדן מגיש משחק מרגש ורגיש, מלא מיקרו-מחוות וסדקים קטנים שדרכם זולגים כאב וחמלה, קתרין מאלן קופרר כבתו היא עוגן משמעותי שמחזיר את הבית לפעום, חכמה ושבירה בו-זמנית, ודולי דה ליאון כריטה היא דמות המפתח והזרז, זו שמושכת את דן החוצה מהשיתוק, מחברת אותו לקהילה, קובעת קצב ומניעה את העלילה צעד אחרי צעד. מצאתי את עצמי נע בין אמפתיה, התרגשות ועצב, ובסוף מחובר עמוק למשפחה שעברה כל כך הרבה ובכל זאת נותרה לעמוד יחד ולתמוך בבת שלה. מנגד, החיבור המדויק מדי ל“רומיאו ויוליה” לעיתים מרגיש מתוכנת, כמעט מאולץ, ומותיר פחות מרחב לנשימה ולדמיון.
ומאיפה כל זה בא
לאו'סאליבן ולתומפסון יש חיבה לקולנוע אינטימי שמתרחש בתוך קהילה. אחרי ההצלחה של Saint Frances, הם תכננו סרט אחר לגמרי בשם “עכבר”, אבל קרייסיס תקציבי ושביתות התעשייה בארה״ב אילצו אותם לעשות סיבוב פרסה. או'סאליבן חזרה לטקסט שהחלה לכתוב בתקופת הקורונה, אחרי שצפתה בגרסה מצולמת של “רומיאו ויוליה” והבינה עד כמה היא מתגעגעת לקבוצה יוצרת. שם התקלף הרעיון: תיאטרון קהילתי לא כאביזר עלילתי, אלא כמרחב ריפוי. מכאן נולדה הפקה מהירה וצנועה, שצולמה באוקטובר 2023 בשיקגו, עם צוות שחקנים שהוא חלק אורגני מהאקוסיסטם התיאטרוני של העיר.
שורה תחתונה
הזדמנות שנייה הוא סרט שקט שמרעיד. הוכחה לכך שתיאטרון קהילתי יכול להיות בית ספר עדין לנפש, ושהקולנוע, כשהוא קשוב לשבריריות האנושית, אינו חייב לצעוק כדי להישמע. בזכות משחק נהדר, בימוי קשוב ולב פתוח, זו יצירה שאני ממליץ לראות – ועדיף בקולנוע, בחשיכה, כשאפשר להרגיש את הנשימות הקטנות שבין המילים.
