מרבית הסרטים בשנים האחרונות, בהוליווד בפרט, מפספסים באופן עקבי את מה שהופך קולנוע למעניין – המפתח הוא פשוט: צריך לגרום לקהל להתאהב בגיבור הראשי. אם לא להתאהב בו (או בה) אז לפחות שיהיה לנו אכפת מהם. כתיבה מרושלת, בימוי בינוני, סיפור שבלוני, כל אלה גורמים לנו להתרחק מהסיפור. אבל אם היוצרים הצליחו לייצר רגש, שיהיה לנו אכפת מהגורל של הדמויות, הסרט יהיה מוצלח.
לכאורה, טוטון הוא בדיוק הדמות שלא צריך להיות לנו אכפת ממנו. הוא פושטק שמעולם לא החזיק משרה או למד, שמבלה את ימיו בגניבות, במסיבות, שתיה ובחורות. אכפת לו ממעט מאוד דברים ובכל הזדמנות הוא נקלע לצרה או למכות. המשפחה גרה באמצע שום מקום באזור כפרי במזרח צרפת, בבית מחכה אחותו הקטנה ואבא שהוא לא הרבה יותר מוצלח ממנו – מייצר גבינות קטן ביום ושיכור בלילות.
אבל כשטרגדיה פוגשת את המשפחה, טוטון נדרש לשנות את דרכיו ולדאוג לאחותו ולעצמו. עם בדיוק אפס הבנה בגבינות או בעולם החלב, הוא מחליט לנסות וללמוד את מה שאביו עסק בו כל חייו אך לא עניין אותו מעולם.
הבעיה היא לא רק חוסר ידע, ללא אגורה שחוקה בכיס אלא גם חוסר בציוד, בהספקה ובכח אדם… עליו להמציא את עצמו מחדש ולהשתמש בכל הטריקים בספר, כולל רמאות, שקרים וגניבה בכדי לנסות ולזכות בפרס הגדול של האיזור לגבינה מה שאולי יוציא אותו מהבוץ שבו הוא נמצא. אנחנו חווים ביחד איתו את כל הדברים שגורמים לו להתבגר במהירות ומתאהבים בסיפור, ויותר מכך בכל אחת ואחד מהדמויות שכולן גדושות עניין.
מחלה נוספת בקולנוע היא אורך הסרטים. היוצרים והאולפנים חושבים שסרטים ארוכים ומייגעים יגרמו לנו להעריך יותר את המחירים של הכרטיסים ומותחים את המסטיק הזה עוד ועוד. ב "פרה פרה" הבעיה היא הפוכה. הייתי יושב בשמחה עוד שעתיים אם הייתי מקבל עוד מהסיפור הזה… אין כאן דמות אחת בסיפור שלא מעניין אותי מה קורה לה בהמשך הסיפור ואשמח לראות מה קורה הלאה…
בקיצור, רוצו לראות, מדובר בסרט מופלא שלא אשכח אותו במהרה.
