הסרט "יעד סופי" מציין השנה יום-הולדת 25. מותחן האימה שיצא בשנת 2000, סיפר על תיכוניסט שהציל את חבריו מתאונת מטוס לאחר שראה אותה בחלום וכמה ימים אחרי התאונה, הם מוצאים את מותם בסדרה של תאונות מזעזעות. ההצלחה המסחרית המפתיעה שלו הולידה עוד ארבעה סרטי המשך, חלקם מוצלחים וחלקם פחות. והיום (חמישי) , 14 שנים לאחר צאתו של הסרט החמישי , מגיע לבתי הקולנוע הסרט השישי בסדרה "יעד סופי: קשר דם".
גיבורת הסרט היא סטודנטית צעירה בשם סטפני (שאותה מגלמת קטלין סנטה-חואנה), שחולמת במשך שבוע ברציפות סיוט אלים ומטריד על בניין שקורס ובו מעורבת סבתה בצעירותה. אחרי שהסיוט מערער אותה, משפיע על השינה שלה וגורם לה להפסיד לימודים, היא חוזרת הביתה במטרה למצוא את סבתה לחקור את השורשים שלה, להתעמת עם המשפחה שלה וגם עם השדים של עצמה.
מודה שבתור נער לא התלהבתי מסרטי "יעד סופי". התחלתי לראות אותם כשהתבגרתי ומודה שלא כולם הפחידו אותי. לאורך השנים הבנתי שהסרטים נהפכו לפחות מפחידים, אבל סצנות המוות שיש בהם השתכללו והפכו ליותר קיצוניות ומטורפות. גם "יעד סופי: קשר דם" עובד על אותה תבנית בדיוק. כלומר, פחות מפחיד ויותר מזעזע וקרקסי. אם אתם הולכים לסרטי אימה במטרה להזדעזע ואתם לא נגעלים מדם ומ-GORE, אתם תיהנו ממנו מאוד. צמד הבמאים זאק ליפובסקי ואדם בי.סטיין קיבלו תקציב גדול במטרה להתפרע והם הלכו איתו עד הסוף. מסצנת הפתיחה המטורפת שלקחה השראה מ"המגדל הלוהט" ועד לסיום, הם לוחצים הכי חזק שהם יכולים על דוושת הגז והדם. ברגעים מסוימים "יעד סופי: קשר דם" ממש הזכיר לי את "הקוף" שיצא לפני ארבעה חודשים. כמו "הקוף", גם "יעד סופי: קשר דם" מאוד מודע לעצמו ומוגזם בכוונה. כל סצנת מוות מושקעת, מטורפת, קיצונית וקרקסית יותר מהקודמת. הסצנות הללו מצולמות וערוכות בצורה נפלאה, גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת עיצוב הסאונד והפסקול.
ההבדל בין שניהם הוא ש"הקוף" הפתיע לטובה, ו"יעד סופי: קשר דם" התחיל טוב וככל שהוא התקדם הוא עלה וירד כמו גרף. ההשקעה הגדולה בצד הויזואלי של "יעד סופי: קשר דם" לא באה לידי ביטוי בתסריט . הרעיון העיקרי שעומד מאחורי סדרת סרטי "יעד סופי" הוא שכמו השיר הידוע של משינה, "כל אחד צריך בסוף למות". המוות יודע מתי להגיע אלינו ואם מפריעים לו בתכניות, המצב עלול להסתבך. הדיון הפילוסופי שעמד במרכזו של הסרטים הראשונים בסדרה בקושי קיבל מקום ב"יעד סופי: קשר דם". הסיפור שלו מעניין ומתחיל בצורה טובה, אבל ככל שהסרט מתקדם הוא לא מתפתח. הדמויות שטוחות, הדיאלוגים ילדותיים, השחקנים נראים קפואים ומשועממים וחלק ממהלכי העלילה היו כ"כ צפויים עד שבשלב מסוים הקהל בהקרנה שבה נכחתי (כולל אני ושותפי לצפייה) מצא את עצמו נקרע מצחוק.
ופתאום באמצע הסרט, מגיעה נקודת אור שבשבילה היה שווה לראות את "יעד סופי: קשר דם". טוני טוד, שחקן אופי שהופיע במותחנים וסרטי אימה רבים, ששיחק בסדרת סרטי "יעד סופי" את הקברן בלאדוורת' והלך לעולמו בנובמבר האחרון, מופיע בפעם האחרונה בתפקיד שמזוהה איתו יותר מכל. הוא אמנם רזה ועייף מאוד, אבל ברגע שנדלקת המצלמה הוא זורח, על פניו עולה החיוך הקריפי והקול העמוק שלו מעורר צמרמורת נעימה במורד הגב. הקהל בהקרנה שבה נכחתי כ"כ התרגש, שהוא מחא כפיים ושרק במשך דקות ארוכות. ככה נפרדים בצורה מכובדת משחקן ענק.
תמונות, פוסטר וטריילר באדיבות "טוליפ אנטרטיימנט"
