מסגרת הסיפור די פשוטה: פלורנס מאוהבת בדויד, ולכן רוצה להכיר לה את אבא שלה, גיום. אלא שדיוויד לא מתלהב בכלל מפלורנס ורוצה "להפטר ממנה" על ידי שידוך שלה לחבר שלו וילי, שיש לו דעות לא הכי קונבנציונליות. אז הארבעה נפגשים לארוחה בדיינר נידח בשם "המערכה השניה".
נשמע די פשוט, אבל הסרט מורכב ממספר שיחות בסגנון צילום "one shot" ארוכות מנשוא תוך כדי הליכה (בסוף הסרט מראים גם איך זה בוצע, גם שם זה ארוך מנשוא) שבהן אנחנו מתחילים להבין ש "הקיר הרביעי" לא רק שנשבר בסרט הזה, לא בטוח שהוא בכלל קיים, ויתכן שבמאי הסרט, קנטן דופיו) מתכנן לשבור עוד כמה קירות בדרך.
אז תוך כדי צילום, למרבית השחקנים יש משבר קיומי כזה או אחר. חלקם עסוקים בעבודות אחרות, חלקם חוששים "שיבוטלו" אם הסרט יכלול דיבורים קיצוניים מדי, חלקם נמצאים במשבר קיומי או סובלים מפחד במה. עם הזמן אנחנו מבינים שהסיפור איננו קשור בכלל למפגש הזה בין הארבעה, דווקא המשבר הקיומי שמאיים לקלקל את כל הסרט הזה, הוא נושא הסרט.
אבל איך במאי סרט כזה יכול בכלל להתנהל בסיטואציה שבה לא ברור איפה התסריט מתחיל ונגמר, כשבכל שלב שאנחנו מבינים שמדובר בשחקנים, גם זה משחק ועוד קיר שישי ושביעי נשברים בדרך, כולל הלעג של הבמאי על כך שמי שמביים את הסרט בפועל וכנראה גם כתב את התסריט האומלל יכול היה להיות רק AI…
השטיק משעשע בהתחלה, אלא שכל אחד מהסצינות הללו נארכת פי כמה ממה שהיתה צריכה להיות והסיפור לא מצליח להתקדם מרוב שהוא מתחכם ונכנס לעוד סיבוב רקורסיבי שבו השחקנים רבים זה עם זה, מנסים לקנסל אחד את השני, להתפטר או גרוע מזה (אני נמנע מלעשות ספויילרים). אלא שכל התעלולים האלה עייפו אותי והפכו לצפויים ורפטטיביים גם כשהבמאי ניסה שוב ושוב להפתיע.
המערכה השניה /Le deuxième acte | צרפת 2024 | 81 דקות
בימוי: קנטן דופיו | שחקנים: ונסן לינדון, ליאה סידו, לואי גארך ורפאל קנר
