בימים בהם כל אזכור של מדינת ישראל בחו"ל ישר מעורר אנטגוניזם , כיף לקרוא ולשמוע על ישראלים שמצליחים מעבר לים. לא משנה באיזה תחום, זו תמיד גאווה. בתחום הקולנוע היו לנו חדשות טובות כאשר יינון קרייז הישראלי מונה למנכ"ל של המיזוג בין וורנר בראדרז לפאראמונט. וביום חמישי עלה בבתי הקולנוע שלנו סרט האקשן החדש "שם קוד: טהרן", שכתב וביים הישראלי גיא משה. משה חי בארה"ב ב-20 השנים האחרונות ומתפרנס כבמאי ותסריטאי, ו"שם קוד: טהרן" הוא הסרט הראשון שהוא כתב וביים שמופץ בהקרנות מסחריות בישראל. גיבור הסרט הוא טאקר (שאותו מגלם זאקרי לוי), לוחם ומפקד צוות ב-CIA, שפרש מהשירות ומתאושש לאחר פעולה שהסתבכה באפגניסטן. כמה שנים אחרי אותה פעולה, הוא מוזמן לביתו של המפקד שלו לשעבר לארי (שאותו מגלם ליאם ניסן), שמתמודד עם מחלה קשה. לארי מספר לו על אחת הפעולות שלו באיראן רגע לפני המהפכה האיסלאמית, וגם על 25.000.000 דולר, שהוא החביא בתוך מלון בטהרן, מתחת לאפם של אנשי משמרות המהפכה. טאקר מאחד מחדש את הצוות הישן שלו, במטרה לקחת את הכסף ולצאת מטהרן מבלי שהאיראנים ירגישו. מכאן העניינים מתחילים להסתבך.
בכנות, רציתי לאהוב את "שם קוד: טהרן". בכל זאת, סרט אקשן הוליוודי בבימויו של במאי ישראלי זה לא דבר שבשגרה (חוץ מגיא משה עצמו, שכתב וביים את הסרט. יש עוד שני ישראלים שמעורבים בעשיה שלו מאחורי הקלעים. המפיק שלום אייזנבך, ששימש כאחד ממפיקי הסרט והעורך דניאל דור, שערך את הסרט ביחד עם משה). באמת שרציתי, אבל זה היה קשה. אתחיל במה שכן אהבתי ב"שם קוד: טהרן" וזה האקשן. כנהוג בסרטים מהסוג הזה האקשן מושקע, גדול ומאוד ריאליסטי. לצערי, סצנות האקשן הן הדבר היחיד שאהבתי ב"שם קוד: טהרן". סצנות אקשן לבדן , ולא משנה כמה הן גדולות ומושקעות, לא יכולות להחזיק על הגב שלהן סרט שלם. מה שמוביל אותי לבעיות שגרמו לי לא לאהוב את "שם קוד: טהרן" .
הבעיה הראשונה היא הסיפור, שנראה כמו שאריות מסרטי ריגול ומסדרות כמו "טהרן" ו"פאודה". סיפור מופרך, לא מציאותי ומלא בקווי עלילה שתפורים אחד לשני בגסות כמו טלאים. ממש הרגשתי שאני רואה קטעים מסדרת טלוויזיה שחוברו ביחד והפכו לסרט. הבעיה השנייה היא האורך. האורך של "שם קוד: טהרן" הוא 142 דק'. כמעט שעתיים וחצי שסובלים מחוסר אחידות שהעיב על חווית הצפייה וההנאה. הוא מתחיל טוב, עם סצנת פתיחה מסחררת ששואבת את הצופים ישר אל תוך העלילה. אחרי חצי שעה הקצב מתחיל לרדת, האווירה נהפכת למפוהקת והצופים מתחילים להתעייף. שום דבר ממה שקורה על המסך כבר לא מעניין וברגע שכן מגיעה איזו תפנית בעלילה, היא מוצאת את הצופים עסוקים בטלפון, או חצי מפוהקים ומנסים שלא להירדם על הכיסא. הבעיה השלישית היא המשחק. זאקרי לוי שאהבתי מאוד ב"שהאזאם",שם הפגין טיימינג קומי מעולה והיה ההפתעה של הסרט, מאכזב ולא משכנע בתפקיד הראשי של טאקר. שחקני המשנה שמשחקים את חברי הצוות שלו ואת שאר הדמויות לא מספיק מעניינים. אפילו ליאם ניסן, בתפקיד קטן שמסתכם בקושי ב-20 דקות מסך, לא מצליח להציל את הסרט ונראה בעיקר משועמם.
שכתוב של התסריט והפיכה של "שם קוד: טהרן" מסרט למיני סדרת טלוויזיה באורך של 4-5 פרקים, היו יכולים לעשות לו רק טוב. בינתיים נשארתי עם סרט בינוני וגנרי שמאוד רציתי לאהוב, אבל היה לי קשה.
תמונות, טריילר ופוסטר באדיבות טוליפ אנטרטיימנט
