כולנו מכירים את הסרטים האלה של מחנה הקיץ שצעירים עוברים בו טרנספורמציה. הקולנוע האמריקאי אובססיבי בז'אנר הזה, בעיקר בשנות השמונים. בעשר הדקות הראשונות, הסרט מרגיש כמו סרט כזה, בעיקר כשנכנס לתמונה ניל פטריק האריס בתור "פטריק" שמנסה לגלם (לפחות בהתחלה) את מנהל מחנה הקיץ שמנסה לשעשע את כולם.
אבל די מהר מובן שזה שונה. הילדים כולם טינאייג'רים וההתמקדות היא באייבי, בלה ראמזי (האחרונים מבינינו, משחקי הכתר), בת 17 שהיא כ-10 חודשים נקיה מסרטן. כך גם כל שאר הילדים במחנה – כולם חולים לשעבר בסרטן.
הסרט מלא בהורמונים ונראה שמנהלי המחנה תכננו את זה ככה, המגורים זוגיים אבל מערבבים בנים ובנות, ומרבית הפעילויות מתחברות די מהר לאינטרקציה בין המינים וכמובן לסקס…
הסרט עצמו מתחיל כסוג של קומדיה: בלה ראמזי חוזרת לשנינות הצינית שלה, עושה את הריקודים שלה. זה מרגיש כאילו ראינו אותה כבר בתפקיד הזה בעבר. יותר מזה, זה כבר מרגיש כאילו שהיא כבר לא חיננית כבעבר והשטיקים האלה לא באמת עובדים יותר.
עם זאת, זה סרט עצוב כי הנושא עצוב. הטוויסט הבריטי שמאפשר לדבר על הכל ולהראות את הכל מרגיש טיפה שונה (ומשונה) אבל בסופו של דבר זה כן עובד כי יש תחושה מאוד מורבידית ועצובה בסוף הסרט.
בקיצור, להביא ממחטות.
