קולנוע איטלקי יכול להיות מוגזם לחלוטין או מתוחכם למדי. שנת הבגידה שלי הוא, לאורך כל הדרך, משעשע ומתגמל. הסרט מתחיל בסצינה מפתיעה של רוקו. רוקו מתאגרף באופן יצירתי כפיתרון חלקי למשבר אמצע החיים, אבל הוא לא מתכנן לבגוד באשתו.
רוקו נפגש עם ליאה, צעירה יפיפיה ושיכורה שזקוקה שמישהו יסיע אותה הביתה. נראה שליאה נמשכת מאוד לרוקו והמשיכה הזו הדדית. כאשר הם נפגשים שנית כבר לא ניתן להתכחש לזה והשניים מתחילים ברומן סודי שמבוסס על פגישות קצרות במהלך היום במלון שנמצא ממול למשרד של רוקו.
למרות שהשניים מנסים לא להתאהב, הזמן והקרבה עושים את שלהם והשניים מתקשים לעצור את הרומן.
אלא שליאה מתחילה להיכנס עמוק יותר ויותר לחיים של רוקו, ובמקביל אנחנו רואים את הקשיים שלה מבית, ורק לקראת סוף הסרט התמונה מתחילה להתבהר וכל הסיפור לוקח תפנית מפתיעה ומשונה.
כאמור, הסרט שנון וחביב. גם כאשר אנחנו מתחילים להבין שיצר הסכנה וההרפתקנות של ליאה מסכן את הזוגיות של כל אחד מהשניים, וככל שליאה מגבירה את מימד הסכנה של גילוי הרומן הסודי, כך ההנאה מהסרט עולה.
