בשלהי שנות השבעים, הרבה לפני שהמילה "גיק" הפכה למחמאה או למקצוע, עמדתי מול הכיתה שלי והטלתי פצצה. המורה שאלה שאלה תמימה לכאורה, שנשמעה אז כמעט כמו מדע בדיוני מופרך: איך ייראה העולם בשנת 2000?
הייתי ילד מוזר, מהופנט מנחיתות על הירח, בולע בשקיקה את "אני, רובוט" של אסימוב, ומאוהב לחלוטין ברובוט צעצוע שנשלט בשלט-רחוק שההורים שלי הביאו לי מיפן. מבחינתי העתיד כבר דפק בדלת. הרמתי את היד והכרזתי בביטחון של מי שפיצח את חוקי היקום: "בשנת 2000 הרובוטים יעשו הכול, ולבני האדם תישאר רק אצבע אחת".
אחרי שהמורה התאוששה מההלם ושאלה למה שנוותר על שאר הגוף, פרשׂתי את התזה המלומדת שלי: אצבע אחת תספיק כדי לחייג בטלפון חוגה, ללחוץ על כפתורים, לתת פקודות לחלליות ולהפעיל את הרובוטים. ואז, בשיא הרצינות, הוספתי עוד שימוש קריטי: צריך הרי להשאיר אצבע אחת כדי לגרד באף.
הכיתה געשה מצחוק. ובצדק מוחלט.
בדיעבד, התזמון ההוא לא היה לגמרי מקרי. בדיוק באותן שנים חשפו באוניברסיטת ואסדה בטוקיו את ה WABOT-1, הרובוט ההומנואידי הראשון בעולם שידע ללכת על שתיים, לאחוז בחפצים ולמלמל כמה מילים ביפנית. אני כמובן לא שמעתי עליו אז, אבל האינטואיציה של הילד ההוא כבר הרגישה לאן הרוח נושבת: המכונות בדרך, והן הולכות לפטור אותנו מעבודה קשה.
עברו עשרות שנים. יש לי חדשות לאותה כיתה: טעיתי. נשארנו עם כל עשר האצבעות.
אבל תסתכלו לרגע על כף היד שלכם.
היום, כמעט כל החיים שלנו מתנקזים למגע של אצבע אחת. אנחנו לא מסובבים יותר חוגות, אבל אנחנו מחליקים אותה על גבי מסכי זכוכית חלקים כדי להזמין מונית, להעביר כסף, לפתוח דלתות, להזמין ארוחת ערב, לצלם, לריב ברשתות ולנהל אימפריות שלמות. והשימוש הנוסף שהזכרתי אז? ובכן, תציצו פעם בנהג שעומד לידכם ברמזור אדום, ההוכחה הניצחת שהתחזית שלי שרדה לפחות במלואה בחלק הזה של האבולוציה.
אלא שדווקא עכשיו, הסיפור הופך למרתק פי כמה: הטכנולוגיה התחילה לוותר גם על האצבע הבודדת הזו.
בשנים האחרונות עברנו ממגע לקול, ומפקודות נוקשות לשיחה פתוחה עם בינה מלאכותית. אנחנו לא צריכים ללחוץ על מתג; אנחנו מבקשים מהבית החכם להדליק את האור. אנחנו לא מתכנתים פעולות; אנחנו מסבירים ל-AI בשפה יומיומית מה התוצאה שאנחנו רוצים לקבל. הכפתור, שהיה שער הכניסה שלנו למכונות במשך דורות, פשוט נמוג לטובת משהו אנושי לחלוטין: השפה והכוונה.
ובמקביל, הרובוטים ההומנואידיים מקבלים סוף סוף מוח. השילוב שמתרחש ממש עכשיו בין גוף מכני מתקדם לבין מודלי שפה וראייה מלאכותית סוגר את המעגל שאסימוב התחיל. לא עוד זרוע מכנית במפעל שחוזרת על אותה תנועה, אלא מכונה שמבינה כשאומרים לה: "תביאי לי את הכוס מהמטבח" ומסוגלת לפענח לבד מהי כוס, איפה המטבח, ואיך לאחוז בה בעדינות בלי לנפץ אותה.
אם מורה הייתה נכנסת היום לכיתה ושואלת ילד בן עשר איך ייראה העולם בשנת 2050, אילו תשובות הוא היה נותן? שלא יהיו מסכים בכלל? שמשקפי AI יתווכו לנו כל רגע במציאות? שהמחשבה תחליף את הדיבור?
הלקח שלמדתי מאותה נבואת ילדות הוא שכשאנחנו חוזים את העתיד, אנחנו כמעט תמיד נופלים בפרטים הטכניים ובקצב הזמנים. אבל כיוון ההתפתחות האנושית ברור: הטכנולוגיה תמיד חותרת לצמצם את החיכוך, להוריד מאיתנו את המאמץ הטכני, ולהבין אותנו טוב יותר, במקום שאנחנו נצטרך ללמוד איך לדבר בשפה שלה.
התחזית שלי אולי הייתה מגוחכת ומצחיקה, אבל הרעיון הבסיסי היה מדויק: העתיד לא דורש מאיתנו יותר מאמץ פיזי כדי לשלוט במכונות, הוא דורש מהמכונות להתאמץ כדי להבין מה אנחנו רוצים.
ואת האצבע? תשמרו אותה. לפחות בשביל הרמזורים.
