מכירים את הסרטים האלה שבמבט ראשון נראים לא מזיקים, אבל במהלך הצפייה בהם הם מפתיעים אתכם לטובה? אז "מילה שלי" הוא בדיוק סרט כזה. "מילה שלי", שמגיע לבתי הקולנוע שלנו אחרי שכבש בסערה את בריטניה וזכה ב-2 פרסי באפט"א (מתוך 5 שאליהם היה מועמד), מבוסס על הסיפור האמיתי ומעורר ההשראה של ג'ון דיווידסון (שאותו מגלם בבגרותו רוברט אראמאיו המצוין, שזכה בבאפט"א על משחקו). דיווידסון הוא גבר בריטי, שבגיל 13 התפרצה אצלו במפתיע תסמונת טורט, שמאופיינת בהתפרצויות ובטיקים בלתי רצוניים של הגוף. בבריטניה של שנות ה-80 וה-90, רק מעטים ידעו מה זו תסמונת טורט ואיך בעצם מטפלים בה, מה שגרם להמון בעיות עם המשפחה והסביבה הקרובה של ג'ון, שהתקשו לקבל אותו בגלל המחלה והתנערו ממנו. בעזרת כמה אנשים טובים שהוא מוצא בדרך, ג'ון מבין שהבעיה היא לא תסמונת הטורט שהוא סובל ממנה, אלא העובדה שלאנשים אין מספיק מידע עליה ולכן, הם מתקשים להתמודד איתה. ג'ון מחליט לעשות את כל מה שהוא יכול כדי שאנשים ידעו מה זו תסמונת טורט, ובדרך הוא מגלה את עצמו מחדש ותוך כדי, משנה את חייהם של רבים אחרים.
מודה שחוץ מהטריילר שראיתי, לא קראתי על "מילה שלי" שום דבר לפני הצפייה. מה שגרם לי להיות מופתע לטובה ומאוד ליהנות ממנו. "מילה שלי" הוא סרט Feel good קלאסי, מסוג הסרטים הללו שאפשר גם לצחוק מהם וגם להתרגש ולהזיל דמעה תוך כדי. היו שני דברים עיקריים שמאוד אהבתי ב"מילה שלי" . הראשון הם הכתיבה והבימוי של הבמאי והתסריטאי קירק ג'ונס. ג'ונס לקח נושא טעון מאוד כמו תסמונת טורט וההתמודדות איתה, והנגיש אותו לקהל הצופים בצורה מעניינת ומלמדת, אבל לא דידקטית מדי. הוא עשה את זה באמצעות הדמות של ג'ון, שמהרגע הראשון התחבב מאוד על הצופים, שיכלו להזדהות איתו. באמצעות נק' המבט של ג'ון הוא הצליח לגעת בחלקים מאוד לא נעימים כמו הסטיגמות והדעות הקדומות שמגיעות ביחד עם תסמונת טורט, אבל הוא תיבל אותם בכמות הגיונית של רגש והומור. בדיעבד, "מילה שלי" מדבר ספציפית על תסמונת טורט, אבל התבנית העלילתית שלו הייתה עובדת גם אם היה מדובר במחלת גוף או נפש אחרת. מכיוון שהוא מדבר על חמלה ועל היכולת לקבל ולאהוב את עצמנו עם כל היתרונות שיש לנו ולמרות החסרונות שאנחנו מתמודדים איתם. זה סרט שכראי מאוד להקרין לא רק למשפחות של מתמודדי נפש, אלא גם לעובדי ציבור, לנותני שירות ולבני נוער ולהוריהם כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר.
הדבר השני שמאוד אהבתי ב"מילה שלי" הוא המשחק של צוות השחקנים, ובמיוחד של רוברט אראמאיו, שלא רק משחק אלא ממש נטמע בתוך דמותו של ג'ון. ההופעה שלו משכנעת, מצחיקה ומרגשת והבנתי למה הוא זכה בבאפט"א. חוץ ממנו אציין לטובה גם את שירלי הנדרסון ומקסין פייק, שמשחקות את שתי אמהותיו של ג'ון, הביולוגית והמאמצת. וגם את פיטר מולאן הוותיק, בתפקיד קטן אבל גונב הצגה. אציין לטובה גם את הפסקול, שמלא בלהיטים בריטיים משנות ה-80 וה-90 שמצאתי את עצמי מזמזם בדרך הביתה מההקרנה שבה נכחתי.
תמונות, פוסטר וטריילר באדיבות "קולנוע לב"
