אל הרשימה הארוכה של סרטי ה"ביופיק" (ביוגרפיות על מוזיקאים/זמרים/יוצרים/להקות) שעלו בשנים האחרונות על מסכי הקולנוע, הצטרף היום (רביעי) הסרט החדש, המדובר והמצופה "מייקל", על סיפור חייו של מייקל ג'קסון. העלילה של "מייקל", שהופק ע"י גרהאם קינג (שהפיק את "רפסודיה בוהמית") ביחד עם משפחת ג'קסון שהייתה מעורבת בכל שלב בהפקת הסרט, מתמקד בחייו של ג'קסון לאורך 20 שנה. החל מסוף שנות ה-60, כאשר מייקל היה בן 10 והופיע עם אחיו כחלק מ"חמישיית ג'קסון" המפורסמת (בתקופה הזו מגלם אותו הילד ג'וליאנו ואלדי) וממשיך בבגרותו, בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, כאשר יצא לקריירת סולו והוציא את האלבומים Off the wall ו-Thriller, שהיה האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים (בתקופה הזו מגלם אותו ג'אפר ג'קסון, אחיינו של מייקל, שנכנס לדמות שלו בצורה מושלמת). "מייקל" מתמקד ביחסים של ג'קסון עם משפחתו הקרובה, עם אחיו ובמיוחד עם הוריו. אביו ג'וזף (שאותו מגלם קולמן דומינגו המעולה, בתפקיד ראוי לאוסקר), שרודה בבניו ובעיקר במייקל, תוך כדי שהוא מתעלל בהם פיזית ונפשית והאם קת'רין (ניה לונג שחקנית שלא רואים הרבה על המסך וחבל), שמייקל קרוב אליה במיוחד. "מייקל" גם נותן לנו הצצה מלאה בחמלה לאישיותו המורכבת של ג'קסון, שהיחס הקשה שספג מאביו, החיים העמוסים והמלאים בסטרס והבדידות הגדולה שהיה נתון בה גרמו לו להישאר ילד נצחי.
כאחד שנולד בשנות ה-80, מייקל ג'קסון היה אחד מגיבורי הילדות שלי. אחי הקטן ואני שמענו את כל השירים, ראינו את כל הקליפים וחיקינו את תנועות הריקוד שלו מול הטלוויזיה. לאורך השנים השם שלו עלה גם בהקשרים לא מחמיאים, ומודה שהסרט התיעודי שיצא אודותיו וכל העדויות על מעשים מגונים בילדים, גרמו לי לקחת פסק זמן מלשמוע אותו. וגם כשאני כן שומע, זה לא בטירוף כמו שהיה בתקופת הילדות. כששמעתי שמתחילים להפיק סרט על סיפור החיים שלו, הייתי סקפטי. מצד אחד, יש סרטי ביופיק טובים כמו "רפסודיה בוהמית" , "Betterman" , "Back to black" וכמובן "זהר" הישראלי. מצד שני, היו גם סרטים בינוניים כמו "רוקטמן" ו"ספרינסטין : הדרך לשום מקום" , או גרועים כמו "ויטני". "בבקשה שיהיה סרט טוב" אמרתי לעצמי בדרך להקרנה, "אני לא צריך יותר מזה". אחרי שצפיתי ב"מייקל", שחררתי אנחת רווחה גדולה.
כביופיק, "מייקל" הוא סרט טוב. מי שביים את הסרט הוא אנטואן פוקואה, אחד מבמאי הקולנוע המצליחים בהיוליווד. פוקואה נודע בעיקר כבמאי של סרטי אקשן, אבל התחיל את הקריירה שלו בבימוי של וידאו קליפים ורואים ומרגישים את זה. "מייקל" מצולם וערוך נפלא (אני ראיתי את "מייקל" ב-Imax והוא נראה ונשמע נהדר על המסך הגדול וברמקולים האימתניים שנמצאים באולם) הקטעים המוזיקליים סוחפים וכוללים בין היתר, שחזור מדויק של הקליפים של "Thriller" ושל Dont stop" till you get enogh". עריכת הסאונד מצוינת ובחלק מהסצנות הצופים ממש מרגישים כמו בהופעה. ג'אפר ג'קסון נכנס בצורה מושלמת לדמות של הדוד שלו ומחקה אותו אחד לאחד, פיזית וקולית. גם ג'וליאנו ולדי, שמגלם את מייקל בילדותו, משחק מצוין. ניה לונג כאמו קת'רין מרגיעה ואימהית. השחקנים שמשחקים את האחים שלו משחקים טוב בזמן המסך המועט שלהם, מיילס טלר כאן בתפקיד ג'ון ברנקה, מנהלו של ג'קסון וגם מייק מאיירס מופיע בתפקיד קטן. אבל מי שמתעלה על כולם הוא קולמן דומינגו, שמגלם את ג'וזף, אביו של מייקל ונהנה מכל רגע בתפקיד הנבל. הוא משחק כל-כך טוב, שהוא הצליח לגרום לי כצופה, לשנוא אותו ולפחד ממנו. עוד מוקדם מדי להכריז על מועמדויות לאוסקר, אבל אם יש צדק בעולם, קולמן דומינגו יקבל מועמדות בקטגוריית שחקן המשנה והוא אפילו יכול לזכות.
מה שפחות אהבתי ב"מייקל", היה התסריט. הסיפור בנוי טוב ויש במהלכו כמה קטעים מאוד מבדרים, אבל יש גם חורים בעלילה, בחירות תסריטאיות תמוהות (האחים מופיעים בסרט, אבל לא תורמים ממש לעלילה. אחותו לה-טויה, שהייתה גם זמרת, צומצמה לסצנות בודדות ואחותו ג'נט בכלל לא מופיעה בסרט) דיאלוגים ברמה של הצגת סיום בבית ספר יסודי ועודף של קיטש. למזלו של "מייקל" הבימוי של פוקואה, הצילום, העריכה הקצבית, המשחק (במיוחד של ג'קסון, לונג, דומינגו והילד), הסאונד והמוזיקה מבוצעים בצורה מושלמת ומונעים מהתסריט ליפול. אם אתם מעריצים של מייקל ג'קסון, אתם תאהבו מאוד את "מייקל". אבל, גם אנשים שלא מכירים אותו, יוכלו ליהנות ממנו ועל הדרך, גם להכיר את האדם שמאחורי התואר "מלך הפופ".
תמונות, פוסטר וטריילר באדיבות "טוליפ אנטרטיימנט"
