בלנדין היא מורה לפסנתר שמעולם לא היתה קרובה למשפחה שלה, ועושה רושם שהיא מתקשה גם לשמר יחסים באופן כללי. היא מפוזרת, לא מרוכזת ובגדול נעה עם הרוח…
העובדה שהאולימפיאדה מגיעה לפריז נותן לה תירוץ טוב להגיע לשם, כאשר היא בעיקר מעוניינת בפגישה עם אחותה למחצה שהקשר איתה נותק במהלך השנים. היא מתכננת את הנסיעה באופן עקום במיוחד, החברה שאיתה היא אמורה להיות איתה נעלמת לה וכל התוכניות שלה, כולל הכניסה לתחרויות ושהיה באכסניית נוער משתבשות.
אבל גם החיים הסוערים של אחותה, וגרוע מזה – של בעלה לשעבר של אחותה שהוא חלק מהמחאות המקומיות נגד קיום האולימפיאדה, משבשות את השהות אפילו יותר.
לא התלהבתי מהסרט הזה, בעיקר בגלל חוסר אמפתיה לגיבורה שלו שבעיקר נותנת לחיים לשלוט בה, התמהוניות והפסיביות שלה מרגיזים גם כשהם הפואנטה (ע"ע הקטע שבו המשטרה מנסה להבין אם היא חלק מהמחאות והפסיביות התמהונית שלה מייאשת אותם עד שהם משחררים אותה לחופשי). הסרט לא בדיוק מנסה להגיד שום דבר ולא ברור מה מטרתו או מה מטרת הגיבורה שלו.
