נואה באומבך הפך בשנים האחרונות לאחד היוצרים המזוהים ביותר עם קולנוע אינטימי, חד אבחנה ועמוק רגשית. אחרי להיטים מהודקים כמו סיפור נישואים ו־פרנסס האה, הציפיות מיצירתו החדשה היו עצומות. ג'יי קלי בהחלט מרגיש כמו סרט של באומבך: הרבה מילים, הרבה תזוזות בין סצנות, הרבה כוונה. אבל הפעם, משהו בתמהיל פחות עובד.ֿ
העלילה עוקבת אחרי שחקן הוליוודי מזדקן שמנסה להבין איפה הוא נגמר ואיפה הדמות שהוא בנה לעצמו מתחילה. לצדו מופיע רון, מנהלו הנאמן, שמספק גם מראה וגם קרקע יציבה. זו מערכת יחסים מעניינת, מלאה רגעים קטנים ונוגעים, אבל לא תמיד מצליחה להתרומם למה שהסיפור מבטיח.
ג'ורג' קלוני ואדם סנדלר עושים עבודה מרשימה. קלוני מביא את הכריזמה והעומק, סנדלר שוב מוכיח שהוא הרבה יותר משחקן קומדיה. לורה דרן ובילי קרודאפ מעניקים שכבות נוספות, וכולם יחד יוצרים אנסמבל שנעים להיות במחיצתו. אבל גם קאסט חלומי לא מצליח להסתיר את העובדה שהסרט מרגיש מפוזר. קווי העלילה לא תמיד מתכנסים, חלק מהרעיונות נזרקים לאוויר ונשארים שם, והקצב נודד בין רגעים חדים לרגעים פשוט משעממים.
באומבך אמנם מעניק כמה סצנות מצוינות, כאלה שמזכירות למה הוא אחד הכותבים המבריקים של דורו, אבל הסרט בכללותו לא מצליח להתייצב. הוא נוגע בנושא גדול ומעניין כמו גילוי עצמי, אבל עושה זאת בצורה שמרגישה לפעמים מעגלית מדי ופחות ממוקדת.
מצד שני, אי אפשר לומר שלא מדובר בחוויה קולנועית מהנה לפרקים. יש בסרט חמימות, הומור עדין, ומנגינה כללית של מלנכוליה שמצליחה לגעת. זה פשוט לא סרט חובה לקולנוע.
ג'יי קלי הוא סרט נעים, חכם לפרקים, ומלא שחקנים מצוינים, אבל הוא לא מצליח לעמוד בגובה ההייפ. הוא לא רע, פשוט לא מלהיב. אם אתם ממילא מחכים לעונה הקרה ולא מחפשים יציאה גדולה מהבית, עדיף להמתין ל־Netflix ב־5 בדצמבר ולצפות בנחת, בסלון, כשאין ציפייה לדרמה משמעותית או לתגלית מהפכנית.
בקיצור: ראוי לצפייה, אבל לא בהכרח שווה כרטיס קולנוע.
