יש סרטים שמרגישים כמו בעיטה בבטן, אבל מהסוג שמנער אותך ולא משאיר מקום לנשימה. ״המרדף״ של אדגר רייט הוא בדיוק כזה. רייט לוקח סיפור מוכר על עולם רעב לצפייה ואלימות, ומגיש אותו כמו מופע ראליטי על סטרואידים עם חווית אקשן שמטשטשת את הגבול בין בידור לבין ביקורת חברתית.
העלילה מתרחשת בעתיד קרוב ומדכא שבו "הנרדף" היא תוכנית הטלוויזיה המצליחה בעולם. מתמודדים שנקלעו למצוקה כלכלית מתחרים על הישרדות מול מתנקשים מקצועיים, בזמן שכל העולם עוקב אחרי כל צעד שלהם. אם יש דבר אחד שהסרט מצליח להעביר היטב, זה לא רק את המנגנון הריאליטי האכזרי אלא גם את הצופים עצמם ואת התלות שלהם באדרנלין של אחרים.
רייט בונה עולם שמרגיש אמיתי מדי. רחובות אפורים, מסכים בכל פינה, והמון שאיבד את היכולת להבחין בין תוכן לבין מציאות. זהו עולם שלא רחוק מהדרך שבה המדיה פועלת היום, רק בלי המסננים.
גלן פאוול הוא ההפתעה הגדולה של הסרט. הוא מביא דמות פשוטה לכאורה של עובד מעמד הפועלים שמוכן לעשות הכול כדי להציל את בתו, אבל מצליח להפוך אותה למורכבת רגשית. כשהוא נכנס למשחק, הוא עוד קורבן של המערכת. כשהוא מתמודד עם המתנקשים, הוא הופך לסמל מרד. והקהל מטשטש את הגבול בין דמות לבין אדם אמיתי. פאוול מצליח לשלב פגיעות עם עוצמה. הוא אינו גיבור אקשן קלאסי. הוא אדם רגיל שנזרק לתוך זירה אכזרית והופך, כמעט בעל כורחו, לאייקון.
ג׳וש ברולין בתפקיד המפיק דן קיליאן הוא קסם טהור. הוא מקסים, מפחיד, ומהפנט באותה נשימה. אחד התפקידים היותר חזקים שלו בשנים האחרונות. הוא מגלם מפיק שכולו כריזמה עטופה בחוסר רחמים. לצד מייקל סרה וקולמן דומינגו בתפקידי משנה צבעוניים, הסביבה של ריצ׳רדס מרגישה כמו תיאטרון שחור עם חוקים שמתחלפים תוך כדי ריצה.
רייט מביא את כל הארסנל שלו: עריכה מהירה, משחק עם סאונד, מעברים יצירתיים בין סצינות, ושימוש מלא קצב.
אבל בניגוד לסגנון המוכר שלו מבייבי דרייבר, כאן הוא נותן מקום גם להשתהות. הוא בונה תחושת לחץ מתמשכת. כל מרדף מרגיש כמו קליימקס. כל זירה מייצרת אדרנלין. ועדיין, הוא לא מאבד את הלב של הסיפור.
הסרט מציב מראה לא פשוטה לצופה המודרני. הוא שואל שאלות על האלימות שאנחנו צורכים, על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשביל בידור ועל המקום שבו האדם הופך לאלגוריתם של רייטינג. המסר עובר לא רק דרך העלילה אלא דרך העיצוב, הצילום והקהל שמופיע בתוך הסיפור. התחושה הברורה היא שהסרט לא רק מתריע מפני עתיד אפל, הוא ממש מציג לנו את פתח הדלת.
בשורה התחתונה
״הנרדף״ הוא שילוב נדיר של בידור טהור וביקורת חברתית חדה. הוא מצליח להיות סרט אקשן כיפי, סרט מתח אפל וסאטירה על תרבות הצפייה. פאוול וברולין נותנים הופעות מצוינות, ורייט מוכיח שוב למה הוא אחד הבמאים הכי מעניינים שפועלים היום. זהו סרט שמתרסק עליך בעוצמה, מזעזע אותך במקום הנכון ונשאר איתך הרבה אחרי שהאורות נדלקים באולם.
