הסרט סוקר את חייה הסוערים של שרה ברנארד, שהיתה שחקנית תיאטרון המפורסמת ביותר בעולם בתחילת המאה ה-20.
עוד מילדותה היא חיה חיים סוערים, לקחה עשרות (לטענתה יותר מ-100) מאהבים ומאהבות, והיתה בעצם הסלבריטאית העולמית הראשונה.
היא היתה כל כך מפורסמת שבעצם השתלטה על ההפקות ועל התאטרון ויכלה לשחק כל תפקיד שעלה על רוחה, כולל תפקידי הגברים.
הסרט סוקר את חייה מזוית ראייתה כשכבר היתה בסוף חייה כפלאשבקים שמסבירים את יחסיה עם השחקן והמאהב הראשי שלה, לוסיאן גיטרי, וכשהבריאות שלה כבר היתה גרועה במיוחד. היא זו שהמציאה את המושג "דיווה" (דרך הספר שתכננה לכתוב), המציאה את החתימה (כשמעריצות רצו משהו ממנה, אם כי חלק מהן ניסו לגנוב ממנה שיער, ביגוד וכו').
חייה הרומנטיים המשוגעים, המלודרמטיות של חייה שנראים כמו ADHD מתמיד, תמיד קופצת מהצגה להצגה, אירוע לאירוע, מאהב אחד למלודרמה מעשה ידיה. נראה שהיתה מאהבת של כל שכבת המפורסמים האירופאית באותה תקופה ושימשה כהשראה לכולם.
הסיפור המרשים מכולם היה שסיפורו הנוראי של דרייפוס נגע לליבה, מה שדירבן אותה לערב את ידידה אמיל זולא שיחקור את הפרשה ושהוביל למאמר "אני מאשים" האלמותי.
הסרט מרשים, אם כי מרגיש כמו הצגת יחיד כשכולם מעריצים את ברנארד, מבלי שהיא מפסיקה לדבר בקצב 200 קמ"ש אפילו לשניה לאורך כל הסרט…
